כתוב לי סיפור שמתחיל ונגמר בים.

תכניס בו מילים יפות, כאלה שמתגלגלות על הלשון כמו הדבש שאבא
קנה לנו בטיול ההוא לצפון, אתה זוכר, הוא עצר ליד הכוורות
הלבנות, שנראו כמו מצבות, הכוורן נראה כמו איש השאול בסרט
המפחיד שראינו בלילה לפני, אתה חיבקת את לי את הכתפיים ואמרת
אל תדאגי, כל עוד אני כאן את בסדר, הכוורן הסתכל באבא ולא הבין
מה הוא רצה ממנו, ככה עוצר באמצע הדרך את המסחרית הכחולה
הענקית, כאילו הדבורים לא מסוכנות, כאילו הוא לא צריך חליפת
מגן של איש השאול, כאילו הוא בריא לגמרי וביקש ממנו לרדות קצת
דבש לילדים. לרדות זו מילה יפה וגם רדיד וגם כחול.

עשה שהסיפור יתחיל בסופו של יום וייגמר בסופו של אדם אבל שבכל
זאת יהיה עם סוף בוהק, בוהק זו מילה יפה, כמו העטיפה של
השוקולד תפוז שחיכתה לערן ולי מתחת לכרית בירח דבש בכרתים.
אכלתי ממנו רק את הקצוות כי שוקולד זה טעים ותפוז זה טעים אבל
ביחד זה לא מתאים. את בקבוק היין הקטן, שהיה על השולחן, לקחנו
לטיול הרגלי על החוף, היתה שקיעה והיה לי נעים בלב לרגע, כאילו
החיים שלמים, כאילו רק שלווה בוהקת תחכה לנו, כאילו אבא היה.

עשה שהסיפור לא יתכוון להגיד כלום ובכל זאת יגיד, כמו נדב,
כשהיה בן שנה וחצי ונרדם לי על הכתף והשיער שלו היה כמו פלומת
הזהב [פלומה זו מילה נורא יפה] הרכה של האפרוחים שאבא הביא לנו
ערב אחד, כשחזר מלוכלך ומזיע מהעבודה ולא ידענו שזו הפעם
האחרונה שהוא חוזר מלוכלך ומזיע ואחר כך הוא לא יעבוד יותר
ושנה מאוחר יותר יתפרקו לנו כל התאים בגוף, אחד אחד, ואנחנו לא
נבין את זה לעולם, לא נבין את החור הזה שאי אפשר למלא אותו
בכלום, אפשר אולי לכסות אותו רק לרגע  ברדיד פלומתי, בוהק
כחול, שמרגיש כמו ים.