כאשר יושבים על כסא הנדנדה במרפסת של סבתא, לא משנה איזו סבתא,
וצופים במלפפונים שקטים שמדדים ברחוב על אצבע אחת בגלל מלחמת
העולם השנייה, רואים מראות מפחידים (טעות תחבירית?)
אשר לא בכדי גורמים להילוסינציות של הפצצות מטוסי קרב עם
משתיקי קול.
המלפפונים האלו, אם שטופים או לא, משנים את כל תפיסת עולמך.
הרי... כאשר יושבים על כסא הנדנדה במרפסת של סבתא, אין זה הדבר
הראשון שמצפים לראות. מצפים לראות עמודי חשמל מזליפים גרגירי
תירס על עוברי אורח, או ערפדים מסתובבים עם שיניים בגב. ו...
כיוצא בזאת.
אם הייתם יוצאים לרחוב, זו, מטפסים למטה דרך המרזב של סבתא, לא
משנה איזו סבתא... ומתהלכים כגרבי משי סרוגים על ידי סבתא לא
משנה איזו, והייתם עוצרים את הערפדים הנ"ל או את עמודי החשמל
המזליפים הנ"ל, ושואלים אותם מאיפה באו כל המלפפונים הנ"ל, הם
היו קוראים לאנשים בחלוקים לבנים שישימו עליכם חלוקים לבנים
ויקחו אותכם לאוטופסיה.
שחיקה זו של חוקי המשיכה יכולה לשנות את תפיסתכם לגבי סבתות לא
משנה אילו.
נמצאים על המרפסת, וצופים כמו עכברים במבוכים ודרקונים בכל
הקורה מסביב.

המלפפונים מרביצים נשיכה מרגע אחד לשני (תרתי משמע?) בכדי
להראות סימני חיים ומשם לכאן באים במבוכה כי אין בידיהם דבר
פרט לאשליות חוזרות ונשנות של הפצצת ארצות הברית את הירושימה
ונגסאקי בשתי פצצות אטום גדולות מפצצות אטום קטנות.
ברגע זה, נקרעים מבפנים למראה המלפפונים הטועים כי חסרי אונים
שכמותם מסוגלים רק לעבודה כמנקים באוניברסיטאות ובבתי כלא
מחוזיים לעבריינים חפים מפשע ואין באפשרותם לנגוס בחיים הטובים
שלנו יש כיושבי מרפסות של סבתות לא משנה אילו אשר קיבלו את
הפריווילגיה שלנו לשבת ולצפות בהולך למטה.
למי שלא יודע... בעייתי הוא המצב.
אין זה רגיל שאדם יושב ומצפה לבואם של ירקות. מועד בואם טרם
נקבע הסתברותית על ידי חוקי הפיזיקה הפשוטים שכן אדם חי ביקום
אחד בזמן אחד ואינו יכול לקו אקסיסט (שם פועל) ביקומים בהם
ירקות שולטים.

מבחינתי... זהו עולם אוטופי.