המעון של הצרחות החנוקות, הוא בסך הכל חדר
קטן, כי לא צריך יותר מדי מקום, כל צרחה
מתכווצת לתוך עצמה כמו שוליים של פצע פתוח
שמישהו שרף עם מצית, היא לא דורשת לעצמה
דבר מלבד ספל לאסוף בתוכו מוגלה של ייאוש מצטבר,
שאספה לתוכה משך זמן, עד שלא יכלה יותר.
שלא כמו צרחות אבודות אחרות,  שנמצאות בחדר
מרווח יותר, עם פופים רכים אליהם יוכלו לשקוע, עם
חלונות צבעוניים ומבט אל השמיים בו יוכלו לשחות,
לצרחות החנוקות אין את המותרות של להישמע,
להיראות
בחושך בלבד, הן נחבאות לתוך כריות לתוך
כפות ידיים מאוגרפות, ולא מבקשות לעצמן דבר,
מלבד מקום קטן וחשוך למות-לימוג בו בשקט.

יש בו גוף בלי פנים, בשר שמתוח על פני עצמות
השומר שניתן לו לעצור בעדן מלצאת, אבל הוא לא עושה דבר
כי כל צרחה חנוקה תישאר במקומה בתוך
מה שהוקצב לה, בתוך
חדר קטן וחשוך, איפשהו בקצה של סימטת הייאוש
מעבר למסך הערפל הקיומי,
הרבה אחרי מלאנכולי אובדני.