אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר
בנפשו יביא לחמו / משול כחרס הנשבר
כחציר יבש וכציץ נובל / כצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח / וכחלום יעוף
(מתוך הפיוט ונתנה תוקף)
כשהיית עוד כאן,
אמיתית,
בטרם היית כענן כלה,
היה חיוכך המשובב
מרפא לנפש עייפה ודאבה
לא תמונה מצהיבה באלבום.
כשהיית עדיין פה,
ממשית,
לפני שהיית כחלום יעוף,
היה אור תכול עינייך
חלון ללב מרגיש ואוהב,
לא שורה בשיר כיסופים.
כשהיית עדיין כה,
מוחשית
לפני שהיית כצל עובר,
היו מילותיך הבהירות
מעיין לשכל חריף ומבריק
לא אותיות פנינים במחברת נשכחה.
עכשיו,
כשנלקחת מעמדי,
כשהלכת כרוח נושבת,
פרחים, שלך הבאתי, קמלו
כחציר יבש וכציץ נובל,
נותרת את
זר זכרונות זהב. |
