לאחר חשיבה רבה עלייך
החלטתי לבוא לבקר בביתך
לדבר על כל מה שקרה
לפתוח פצעים שעוד לא הגלידו.


נסעתי למקום בו נפגעתי הכי הרבה
אל ביתך
שוב חניתי בחניה הקבועה
שוב עליתי באותן המדרגות
שוב דפקתי על אותה הדלת
ושוב ענה חי אותו קול נוגע, אותה קריאה.


"אפשר להכנס, פתוח"
לבי דפק בחוזקה
הרגשתי את ברכי רועדות
וראשי החל להסתחרר
שמתי את ידי על ידית דלתך
חוששת לפתוח
הפעלתי כוחי על הידית ודחפתי לכיוון השני
"זאת אני" אמרתי נבוכה
"את..."אמרת מופתע
"התגעגעתי, חשבתי עלייך המון בזמן האחרון" אמרתי בלחש
הבטת בי בעינייך היפות "בואי, כנסי" סגרת את הדלת אחרי
"גם אני התגעגעתי" לחשת וחייכת חיוך רפה
"אז... מה חדש?" שאלתי והבטתי בשעון שבמטבח כאילו הזמן אינו
עובר
"התחלתי ללמוד משפטים, ו... התחלתי לצאת עם... מישהי..." אמרת
בחשש כאילו הצטערת שאמרת את זה והחיוך ירד מפנייך.

סכין נכנסה לליבי, והרגשתי דה זוו.
הצטערת שאמרת את זה, אני יודעת.
שתיקה סררה בחדר במשך שעות, ישבנו על ספתך ושתקנו... שעות...
"אני... אלך עכשיו" קמתי ויצאתי משם
ולעולם לא חזרתי לשם
למקום בו נפגעתי הכי הרבה

ביתך...