בפעם הראשונה שהבחנתי בו, פשוט עמדתי המום. לא הבנתי מאין הוא
הופיע פתאום, ואיך זה שהוא לא לכד את עיניי קודם.
רק בשביל שתבינו, אני גדלתי כילד רגיל במשפחה רגילה. ככל
הילדים הרגילים, היו לי חברות רגילות, כמות סקס רגילה לחלוטין
ואף נהניתי מבנות זוגי. לא היו לי מעולם נטיות כלפי בני מיני
ודבר זה אפילו לא עלה בדעתי.
לכן, אתם בטח יכולים להבין כמה גדולה הייתה הפתעתי כאשר גיליתי
שאני מאוהב בגבר.
אבל לא יכולתי להתנגד - הוא היה פשוט מושלם. הוא, לא הרבה
במילים, אך הוא תמיד הקפיד שאני אדע איך הוא מרגיש. במבטו,
בתנועות גופו, במגעו.
הוא תמיד היה שם בשבילי. כשהייתי צריך מישהו לדבר איתו - הוא
הקשיב לי בדריכות ולסבלנותו לא היה קץ. הוא ידע אותי כאילו
הכיר אותי מאז ומעולם. הוא תמיד ידע מה עובר עליי, והשתתף איתי
בכל. כשבכיתי - ראיתי איך דמעות נוצרות גם בעיניו. כשצחקתי -
נהניתי לראות איך גומות החן הנהדרות שלו מופיעות כאילו משום
מקום.
גם הסקס היה מדהים. הוא לימד אותי דברים על עצמי. על הגוף שלי.
על מקומות ותחושות שאף בת זוג שהייתה לי לא הראתה לי. שעות על
גבי שעות היינו פשוט יושבים עירומים אחד מול השני. נוגעים ולא
נוגעים. מלטפים ולא מלטפים. חודרים ולא חודרים. הוא פשוט ידע.
הוא ידע בדיוק מתי חיפשתי את הרכות שבו, את האהבה הטהורה, ומתי
הייתי צריך את הברוטליות הקרה שתפרק אותי לחתיכות ותשאיר אותי
חסר אוויר ומחשבה.
לא היה מאושר ממני, וזה היה נראה לעין. המשפחה הרגילה שלי לא
קיבלה, כמובן, את המצב החדש וניסתה, ללא הרף, לגרום לי להפסיק
את הקשר. זה היה הדבר היחיד שהעיב על אושרי.
לבסוף, כשהגיעו מים עד נפש, החלטתי לעזוב את הבית. הגעתי
למסקנה שהגיע הזמן שאני ואהובי נתחיל לחיות את חיינו המשותפים
ללא העול הקבוע של השיפוטיות המשפחתית הנלוזה.
עברנו לדירה קטנה, בבניין רב קומות. עם חלוף השנים, הקשר עם
המשפחה נותק, ואנו נותרנו לבדנו. לא היה לי אכפת כלל. האושר
שלי היה מושלם. החיים שלי היו מושלמים. גם אם אף אחד לא יבין
אותי - אני החלטתי ללכת אחרי ליבי ולא התחרטתי אפילו לרגע. היה
לנו אותנו - וזה הספיק לנו.

לא הייתי מוכן לרעידת האדמה שהתרחשה באותו יום. לא פיסית ולא
נפשית.
הייתי בעבודה באותו זמן. יושב במשרדי הצנוע ועוסק בתיוק
מסמכים. פתאום העולם התחיל לזוז בפראות מתחתיי, מעליי ומסביבי.
חפצים בחדר קיבלו חיים משלהם ונעו לכל הכיוונים. כוס הקפה מצאה
את דרכה אל השטיח.
בקושי רב, התרוממתי מכיסאי, מנסה בייאוש שלא למעוד תוך כדי
הריצה לעבר משקוף הדלת. נעמדתי מתחתיו, רועד כולי. לפתע הבנתי,
שלא רק העולם רועד והגוף שלי רועד, אלא שגם הלב שלי רועד.
הייתה לי הרגשה חדה וברורה שמשהו רע מאוד קרה. אספתי את עצמי
ומיהרתי הביתה כל עוד רוחי בי.

לאחר שתמה רעידת האדמה, מצאו את גופתי המרוסקת על המדרכה, מתחת
לחלון חדר השינה של דירתי שבקומה השמינית. לאחר שהצליחו לפרוץ
את דלת הבית, נכנסו השוטרים לחדר השינה בכדי לחקור יותר טוב את
נסיבות נפילתי.
הם עמדו המומים בחדר, נדהמים לגלות שהדבר היחיד שנהרס ברעידת
האדמה העזה היה מראת קיר ענקית, שהתפוצצה לאלפי חתיכות קטנות.