מחר אני אתחיל את הטיפול התרופתי.
אני חייב למצוא עבודה שאני אהיה גאה בה. אנשים ישאלו "אז מה
אתה עושה מאז השיחרור, עובד?" ואני אגיד בהשתהות מועטה:
"אהה... רק מהנדס מכונות רכב מתקדם, רק עוזר מנכ"ל לקשרי חוץ
בין אסטרודינמיים, ראש מדור רד"ם קרנ"ץ ביטחוני, מבקר מועדוני
חשפנות. כן, אני מתעסק עם לויתנים. הוטרינר היחיד לליויתנים.
הרבה יותר ללמוד מרפואה. צריך המון פסיכומטרי. עושים פסיכומטרי
מיוחד, עם ציון יותר גבוה. הכי הרבה שאפשר לקבל שם זה תשע מאות
ארבעים!"
אני לא יודע מה קרה לי באותו יום, בטח לא הייתי מרוכז, הוצאתי
רק תשע מאות ארבעים! והספקתי באותו הזמן לבנות דגם קטן אך
מדויק להפליא שמשחזר וממחיש את פלישתו של נפוליאון. מיליוני
דמויות קטנות של פרשים וחיילים נבנו על ידי. הכל מקיפולי הנייר
שנשארו לי מדפי הבחינה כי סיימתי אותה לפני הזמן ולפני שנגמר
לי כל הנייר.
לפעמים אני יושב וקורא דברים שכבר כתבתי בעבר הרחוק. גיליתי
שזה רעיון ממש רע כי אז אני לא מוצא שום סיבה לכתוב משהו עכשו.
כי הנה כבר כתבתי משהו וזה נשמע די חמוד, למה אני צריך להוכיח
את עצמי כל פעם מחדש? טוב, זה לא נשמע חמוד. זה פאקינג גאוני.
אני גאון! האלי יארקייב הזה הוא ממש גאון! לא! קשה אפילו לכתוב
את המשפט הזה.על מי בכלל אומרים אותו. יש מישהו שהיה מסכים
למחמאה כל כך גדולה על עצמו בלי להיות נבוך?
השמעון הזה הוא ממש גאון. שמעון פרס, הוא גאון שלנו ולא ניתן
אותו.
נשמע הגיוני? אין לי מושג. ולמה שרים - 'הוא שלנו ולא ניתן
אותו'? אישית אני חושב שזה מלחיץ להיות ליד מישהו ממש גאון,
הייתי נותן אותו וזהו. מי צריך את הכאב ראש ורגשיי הנחיתות. כי
אם הוא גאון והצליח לקבל הכרה על כך, בטוח שהוא גם מנייאק בן
זונה. כי הגאונים השקטים שאף אחד לא שם עליהם בטוח נחמדים
יותר. בטח עובדים להם באיזה משרד פטנטים קטן וצנוע. אוכלים לחם
עם חמאה, אולי קצת ריבה ביחד עם התה שלהם.
היום קראתי את ההורוסקופ שלי. הירח היום נמצא בבתולה ולכן אני
אמור להיות ענייני היום. אני מזל אריה דרך אגב. המשפט הזה כל
כך חסר משמעות. אני לא מוחק אותו רק כדי להדגיש את הריקנות
שלו.
נשים נשים נשים נשים, (נאנחתי לעצמי). אהה. ככה.
אני חושב שהרצונות שלהן מתחלקים לשניים: אהבה וסקס. סקס הן
רוצות ממך כשהן לא ממש מעוניינות להכיר אותך. ואהבה כשהן
מכירות אותך ועדיין לא שכבו איתך. ממש קשה לתת למישהו באמת
להכיר אותך. לא לכל אחד יש את הכלים שמתאימים להתעסק עם הדגם
שלך בכלל. וברגע שמנסים להפגיש בין שני המינים השונים האלה,
כשכל אחד מתמודד עם השני עם הכלים שיש לו, זה יכול להיות מאוד
כואב. הדרך ללב היא לא מוסברת ולא מובנת, ממש סינית בשביל כולם
חוץ מהזוג המאוהב - אף אחד לא מבין למה ואיך הם ביחד. אפשר
לנחש אבל את הסיבות האמיתיות ניתן רק להרגיש. זה לא במילים,
"הכל כאן (אני טופח קלות על הראש שלי) וכאן (ועכשיו על הלב)."
רק שניהם חווים את המגע. הי, הם השותפים היחידים לו. רק הם
נוגעים אחד בשני - מחזיקים ידיים, מפגישים שפתיים, נפגשים בטן
עם בטן.
הם היחידים שמסתכלים אחד לשני בעיניים, כששוכבים על הצד לאורך
זמן בלתי מוגדר על המיטה שלהם. אפשר להשתגע מלהביט למישהיא
בעיניים בדממה הזאת של החדר. יש שקט שמאפשר לך להעריך את האושר
שיש בך עכשו. רק הם זוכרים ומרגישים את זה. מרגישים אחד את
השני רק מזכרון, עם עיניים עצומות, אני לא מצליח להזכר מתי
הרגשתי אושר כזה. אולי כי אף פעם לא הייתי באמת מאושר. וכשכן
חשבתי שאני מאושר מסתבר שחשבתי כל כך הרבה זמן על האושר שלי
בלבד שלצד השני נגמר דלק האושר והוא הבין שהוא מביט באוטיסט עם
עיניים מזוגגות של מלאך תינוקי קטן שמזיל ריר על הקיום הכאילו
מושלם שלו. וכשאתה מתעורר מבועת מהאושר שלך אתה פתאום רואה בן
אדם נורא מבולבל מולך, שמנסה לחפש עד כמה עמוק הראש שלך תקוע
לך בתחת.

חייב לציין שהורמונים זה רע! למה בכלל מחלקים אותם בכמות כזאת
בגיל כל כך צעיר. מה קרה? משהו בא ועשה גולולושה של הורמונים
כאילו שהיו פוגים וכל הילדים רצו ואספו ממש הרבה מהם רק בשביל
להבין אחרי זה שחסרה התווית "פוג אמיתי" על ערימת הרגשות
ההורמונלים הזאת. פעם סיפרתי למישהו מבוגר על האהבה הצעירה
שלי. הוא חייך והיה לו מבט נוסטלגי. מבט שאמר "נפש מסכנה
שכמותך, מצחיק הסיפור הזה שלך, הזכרת לי את עצמי קצת". כאילו
אמר לי שאני לא באמת יודע לאהוב, שעוד יש לי מה ללמוד.
עכשיו אני יכול להגיד שאני מלומד ויודע לזהות משהו מזוייף
מקילומטר.
הפכתי למציאותי יותר ומציאותי זה עצוב. זה עצוב כי אתה לבד!
אתה לבד, אתה לבד, אתה לבד, פשוט נוסע על כביש הרווקים, מתחמק
מיציאות מזויפות, עד שאתה מוצא את היציאה שלך ומגיע הביתה.
בשלב הזה נאנחתי שוב ועברתי על מה שכתבתי. חייב לציין שאני לא
מרוצה אז אני פשוט אמשיך אולי יצא משהו מעניין ויאזן את כל
הסיפור.
כולם קוראים ספרים. אבל לא כולם כותבים. סופרים, אני חושב, זה
דבר מדהים. אף פעם לא הייתי באמת עד להתליך יצירה של סופר, אבל
קשה להאמין שהם ממציאים הכול. קורה הרבה פעמים אחרי שקרואים
מספר יצירות של אותו סופר, מתחילים להבין את האישיות של הסופר
עצמו. ניבנית לנו בראש תיזה על - מי זה האיש שרשם את זה? איזה
קשרים רומנטיים היו לו? האם הוא היה אדם שמח או עצוב? כריזמתי
או ביישן? לפעמים הסופר בוחר בדמות משנית בסיפור שלו שתייצג
אותו ומשום מה אותה דמות למרות היותה משנית לעיתים מקבלת עומק
בלתי מוסבר. לי זה מעלה חיוך מסתורי, כאילו מצאתי עקבות של
אישיותו של הסופר.
תמיד אחרי שאני מאמין שדי הבנתי מי זה הסופר הזה, אני מדמיין
את שנינו יושבים בבר על בירה ומדברים על דברים בנאליים -
צחוקים, בחורות, סיפורי שכרות וסיפורי עבר מגניבים. כמו זוג
שודדי ים מלאי הרפתקאות.
כשהייתי ילד קטן תמיד חלמתי לפגוש שודד ים ולשוחח איתו אבל אז
כל החוויה נשמעה יותר מפחידה ממעניינת. לך תדע מה עובר לו
בראש, שמונה חודשים בלב ים על ספינה מוקף רק גברים, ואני ילד
קטן חסר ישע. ואין עורך דין שיקח לו חצי מהאוצר על אונס
קטינים.
זה כיף גם לקרוא ספרים שאנשים אחרים קראו, עדיף ממש את אותו
הספר, לבקש שיביאו לך. לקרוא את אותם הדפים, לדפדף בין אותם
קיפולי פינות וסימנים אחרים, כי זה כמו לצפות ביחד עם עוד
מישהו בסרט, הרבה יותר כיף מלבד. אתה מתרגש ומתוח אז גם הוא
בטח התרגש ואולי הניח את הספר הצידה לרגע בשביל לספוג את מלוא
ההוויה. אולי גם הוא קרא קטע מסוים פעמיים. מעניין איפה הוא
בכה או סתם בפתאומיות כמין הכרזה של חוסר סיפוק -  הניח את
הספר בצד והפסיק לקרוא. שירים קצרים,  בדיחות וכל דברים.
בקיצור, אתה לא קורא לבד, לפעמים אתה אפילו מקריא. ספר אתה
קורא לבד והרבה. גם הזריזים עדיין מקדישים לפחות שעה של שקט
לקריאה. זה כמעט מדיטטיבי. נשימות וקצב הלב מוכתבים ע"י
ההתרחשויות והתמונות שהסופר שותל בראשנו וליבנו. אם הייתי סופר
הייתי מוכן לוותר על התשלום אם מישהו היה שולח לי סרטון של
עצמו יושב לבד וקורא את הספר שלי. עדיף שזאת תהיה מישהיא כוסית
וערומה שתקרא דווקא את ספר הזימה היחיד שאני אוציא במיוחד
למקרים כאלה. טוב, זה בהחלט מספיק, אני עייף. אולי אלך לקרוא
איזה ספר ואלך לי לישון.