ממש אי שם יש זוג שמטייל בגינה ענקית וריקה. אי שם יש ילד בן
25 שדופק עכשיו ביד כי לא מצא את עצמו בגינה הזאת הערב.
מיליוני אנשים חיים את חייהם בלי לחשוב על החיים מסביבם. אלפי
מיליוני אנשים מתעוררים לעבודה ומכבים עכשיו את השעון המעורר.
חלקם מתעוררים לבד ורגילים לכך, אחרים התעוררו לבד אחרי שהיו
רגילים לפחות מקום על המיטה. הדברים שמחברים בינינו כבני אדם
הם התפניות החדות בחיינו. רגעים ספורים מפרידים בין כל סיפור
לסיפור, בין חיים של משהו אחד לזוג. עיתוי הוא הכול בחיים -
אתה מנשק אותה ברגע הנכון, אתה זוג - אתה לא, אז תישן באלכסון.

כל הדברים שקורים מתרחשים לאט. אוסף של רגעים מכריעי גורל
ששועטים לקראת האירוע הגדול ומביאים את העיתוי לפתח דלתך. מה
שאתה עושה באותו רגע מגדיר אותך, מגדיר את החיים שלך מאותה
נקודה והלאה.
אי אפשר להיות מה שרוצים או להשיג שום דבר משמעותי תוך שניות
או יום או אפילו חודש. לפעמים אני שונא להיות תקוע בהווה, כי
עד לרגע המכריע הכול פשוט בהילוך אטי. ברגעים המכריעים אני חי
באמת. אני וכל סכום ההגדרות שלי כאדם מוציאות את הראש מחוץ
למים לקחת אויר, עד אז אני פשוט שורד - אוכל, משלם חשבונות
ונרדם.
כשיש לנו טונה זמן על הידיים אז יש לנו יותר מדי והוא הולך
לאט. וכשהזמן הוא קצוב הכול קצוב. יש קצב לחיים שלנו, מין
מוזיקה שמלווה את המעשים ואוכלת את השניות שנותרו. כשאני מאוהב
אני מעדיף שהזמן יזרום כמו אצל אסיר חסר מעש בתא שלו. אני
מעדיף להסתכל על הנשימות של האישה שלצדי ולראות את השעון מאט
ומאפשר לי לראות את חלקיקי החמצן שנכנסים ויוצאים בכל נשימה
שלה. שאוכל ליהנות מהקיום שלה בסמלם.