חרא.
סתם, אני ילדה ששונאת חומוס. וטחינה.
וגם ילדה שלא מתחשבת באף אחד ואני תמיד אקח את התפוח האחרון,
בלי לחשוב עם עוד מישהו רוצה.
עוד יותר חרא שיש לי אופי חרא.
שאני אהפוך עולמות על איזה דבר טיפשי שמפריע לי.
למשל לעבור בית ספר.אז הפכתי עולמות ועברתי.
ועכשיו טוב לי. ומעניין אותי כמה זמן יעבור עד שאני אמצא מחדל
חדש.
כזאת אני - בן אדם עם מחדלים שמחפש מחדלים.
כזאת טיפשה.
מאחורי כל המסכה של הילדה ה "מחורפנת-מוזרה-מצחיקה-קורעת"
מסתתר בן אדם מוזר, עצוב ולא כ"כ מצחיק. הרבה פעמים אני חושבת
על מוות.
על זיכרונות. למשל מה יהיה אחרי שאני אמות, מה יחשבו על כל
המכתבים שכתבתי במגירה. מה יחשבו על הבלוג הזה. מה יעשו בכול
החפצים שלי.
אם כולם יהיו צבועים, כמו הרבה פעמים אחרי מוות, ומקשקשים:
"אני תמיד אהבתי אותו", גם אם הייתה ביניהם שנאה עצומה.
אם אנשים יגידו: "היא הייתה כזאת טובה ומושלמת", כשהם יודעים
בדיוק איזה חרא אני וכמה מחדלים היו לי.
או למשל שאנשים ייזכרו בפעמים שהם פגעו בי. שהם גרמו לי להתרסק
מבפנים.
ואז, בדיוק ממי הם יבקשו סליחה?! מהשמים? ואז יהיה להם חרא לכל
החיים.
ויש את האנשים האלה, שתמיד היו לצדי ומשום מה נתנו לי הרגשה
שהם אוהבים אותי, למרות כל המחדלים שלי, ואיכשהו בלי לדעת הם
הדביקו לי בסופר-אהבה-גלו את כל השברים והריסוקים, שזה בעצם
כמו מתן בסתר. כי הם אפילו לא ידעו שזה מה שהם עושים.
לא תמיד יודעת איך להחזיר טובה, איך להביא את הרגש הפנימי הזה
שנקרא אהבה לאנשים מסוימים. לפעמים אני מרגישה שאני ממש רוצה
להראות למישהו שאני מעריכה אותו ואוהבת אותו, וזה יוצא בצורה
כ"כ פגומה, כמו למשל - להיות קרצייה, להראות שנאה מוגזמת, לא
לשלוט בתגובות, להתקרצץ.
שזה דברים שמרחיקים ממך אנשים.
18.3.05
|