מתוך השממה
מצמאון
תרתי אחריך
חופרת באדמת חימר נטולת
גרגר
ועוד גרגר
בורות וגבעות אינסופיים של חיפוש
הכישרון שלי
הצעיר שלי
החמקמק
המסוכן
מריח הנפתלין
עלית לי אתמול
כמו ראייה
חסרת ביסוס
למשהו שאיננו עוד
אבל
והנה אתה,
חזרת
חסרת!
נגלית אלי כמו נוה
מדבר מתעתע
ככה, כמו שמתגשם חלום
נשבעת שלא אילצתי
נשבעת
שעד שכאבה הבטן
השתוקקתי.
התגעגעתי
לימים של שירה, כאילו, של זימרה.
שכחתי ממה נובעת שליחות
שכחתי את יוסף, את משה
ואת ישו.
שכחתי את החיים בתוך הכלא הזה
את שקיות הדם הדחוסות האוחזות ברגליים
כמו גזעים
שכחתי את הפחד
הפיזור
הצבעים המעורבבים
את השיתוק.
שכחתי את האוננות
את גמישות הקירות
את הטלטול
העליה
ההתרסקות.
גמרתי.
יותר נוח פחות כואב. |
