"אז על מה אתה הכי ממליץ?"
"אין כזה דבר, הכול פה מומלץ", ענה המוכר בטון שהעיד על כך
שאין לו ממש כוח להתעסק עם לקוחות שלא סגורים על ההעדפות שלהם.
שקלתי לרגע להסביר לו שאפילו במסעדות יוקרה יש מנות מומלצות
וכול הקטע של ההמלצה זה להפגיש את הלקוח עם טעמים ייחודיים
למקום, אבל החלטתי שוויכוח ב-1 בלילה עם מוכר גלידה עלול
להתגלות כמיותר. הצבעתי על גלידה בצבע לבן-קרם עם שם צרפתי
שנשמע מבטיח. "איזה טעם זה בדיוק?" התעניינתי. "זה וניל", ענה
המוכר. למען האמת התשובה של המוכר קצת הפתיעה אותי. תהיתי האם
כל הגלידות במקום הם בטעמים רגילים לגמרי שפשוט הדביקו להם
כינויים אקזוטיים. "אז אני אקח כדור אחד של וניל כזה, ועוד
כדור של קרם שוקולד אוראו". המוכר פירש את הבקשה הזאת כקריאה
נואשת להסבר על שאר הטעמים שיש לו להציע. חששתי שהשילוב הבנאלי
הזה של וניל ושוקולד עוררו בו רגשות אשם מקצועיים על שנהג
בחוסר אחריות ונתן לבן אדם כמוני, שלא מבין כלום בתורת
הגלידות, חופש בחירה פרוע שכזה. המוכר המתין מספר שניות
בציפייה לאיזה שינוי דעה מתבקש וכשראה ששינוי כזה לא עומד
להגיע הוא הלך אל הדלפק ושאל: "כוס או גביע?" לא היה גוון של
אכזבה בקול שלו. אחרי שנים של עבודה במקצוע הזה הוא היה חייב
לפתח לעצמו עור של פיל. "מה אתה אומר?" פניתי אל חבר שלי שעמד
כול הזמן הזה לצדי ובכל זאת היה אדיש להתרחשויות. "מה?" הוא
ענה. אני משער שקטעתי אותו באמצע מחשבה על שילוב יצירתי יותר
של טעמים. "ניקח בכוס או בגביע?". "אני חושב שבכוס יהיה פחות
מסובך", הוא ענה בכנות. "בכוס", ביקשתי מהמוכר. לשמחתו של
הגלידראי, חברי ידע מה הוא רוצה מהגלידה שלו והזמין שילוב של
כדורים שגרמו למוכר להרגיש שעדיין יש אנשים ששווה להחזיק
בשבילם במשרה הזאת.
