[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
במידות גדולות

הם עמדו בפינה. שחורים, גמלוניים משהו ומבוישים. היא הציצה בהם
בחטף ומיהרה להשפיל  את עיניה, שלא יקרא את הצער והעצב
שבפנייה. עברו דקות אחדות  עד שהצליחה להתעשת ולמרוח על ששפתיה
חיוך שנראה שמח  מרחוק.

"איזה יופי," הגיבה לבסוף, אבל ליבה בכה בקרבה. לא לכאלה
ציפתה. לנגד עיניה נעמדו אלה של תהילה, זו  מרחוב זייד,  שיש
לה כמעט הכול: בובות מנייר שאפשר להחליף להן בגדים כמה פעמים
שרוצים:  נדנדה ירוקה שאפשר להתנדנד עליה בלי תור, מתי שמתחשק,
והעיקר אופניים אדומים על שני גלגלים.

ומה אבא שלה הביא לה - אופניים שחורים  ענקיים כאלה,  ולא סתם
גדולים אלא על  שלושה גלגלים. שחורים על שני גלגלים עוד הייתה
יכולה להבין איך שהוא. אבל על שלושה גלגלים?! תלת אופנים. לאף
אחד בשכונה לא היו כאלה, רק היא תצטרך לנסוע עליהם, כמו הייתה
תינוקת מגודלת. הדמעות שבו ועלו בעיניה,  והיא מיהרה למשוך
באפה שלא ירגיש.

"תראי איזה פנס יש לאופניים שלך, ואפילו פעמון של גדולים, "
ועכשיו משך אביה  בפעמון האופניים, והצליל מילא את החצר. ...
וגם פנס על דינמו ואפילו מחזירי אור אמיתיים. צלילי הפעמון
היסו קצת את הכאב, אבל האבן שהונחה על  חזה עדיין הייתה כבדה.

"בשבת נלמד אותך  לרכב," אמר אבא . מניח אותם במרפסת  האחורית
ונועל עליהם את הדלת במפתח. "כן, תצטרכי לחכות עד שבת כי היום
אני קצת עסוק." מלמל כאילו לעצמו.

היא  נשמה לרווחה סוף סוף כשנעלמו האופניים משדה ראייתה, והיא
אפילו לא רצה לספר לאימא, כשזו חזרה מהעבודה.

למחרת, עם שובה מהגן,  ניגשה להתבונן  באופניים. עומדת בחדר
השינה של ההורים, הציצה אל תוך המרפסת המקורה. קרני השמש
נשתברו על פני המתכת השחורה האירו אותה באור חדש. הצליחה
להבחין בכתובת מוזהבת שהוטבעה עליהם.

אם אוסיף להם סרטים על הידיות, ואקשט את הגלגלים בסרטים מנייר
קרפ אדום, חשבה, הם ייראו  דווקא נחמד, נשענת על הדלת  על מנת
להיטיב לראות, ואז פתאום נפתחה הדלת והיא כמעט נפלה עליהם.
מופתעת התקרבה לאט, ולאחר היסוס התיישבה.  אוי, ליבה צנח
האופניים  היו גדולים מכפי מידתה, בדיוק כמו הסוודר שקנו לה
לקראת החורף וצריך היה  לקפל את  השרוולים, וכמו הנעליים שפעם
היו גדולות עליה ועכשיו חתכו את החרטום כדי שלא ילחצו על
האצבעות.

בולעת את אכזבתה, ניסתה להגיע עם רגליה אל הדוושות אך לשווא.
כמה הייתה נותנת עכשיו בשביל לנסות ולראות כיצד יתגלגלו
האופניים על הכביש. מבלי לחשוב משכה והובילה את האופניים
החוצה, במעלה המדרגות.

המושב היה באמת גבוה ורגליה בקושי נוגעות. אך היא לא ויתרה.
התרוממה מעט, לחצה על הדוושות, והאופניים החלו מתקדמים, בתחילה
לאט ואחר כך בתאוצה דוהרת. הכביש המשופע רק הקל עליה את
המלאכה, אבל בסיבוב  במורד התלול, ליד ביתו של מיכאל, התבלבלה.
זה כבר היה רחוק מדי מביתה שלה. לשווא ביקשה לסטות ימינה, אך
נתקלה  באבן קטנה שהספיקה והתהפכה לצידי הדרך. שוכבת שם ככלי
אין חפץ בו, וגלגלי האופניים מסתובבים לחינם. עכשיו יכלה לשמוע
את קולו של אביה, נוזף בה, כתמיד. "אמרתי לך. למה לא שמעת
בקולי?" ואימא איננה בבית, לגונן עליה מפניו.

כשנשימתה חזרה אליה, ניסתה להתרומם.  הדם שכיסה את  פניה היקשה
עליה את הראייה. אבל, אטקה עברה בדיוק באותה השעה ברחוב, עמוסת
סלים, ואספה אותה אל ביתה. מנקה את פניה  ופיה המדמם, ומניחה
רטיות קרות על ברכה המתנפחת.

"יצאת בשן ועין." אמרה אטקה בחיוך, ממצמצת לשווא בעיניה החדות
שלא להבהילה. אבל מחצית השן הקדמית  שלה נשארה מתגוללת  בצידי
הדר, בעוד ליד עינה התנוססה שריטה עמוקה שרק עכשיו הפסיקה
לדמם.  הברך - כל העור ירד ממנה והיא לוהטת. אפילו הפו...פו
של אטקה, אימא של מיכאל לא עזר. בנוסף, שולי שמלתה הלבנה
התמלאו בוץ. מיכאל חברה הנאמן, מיהר להכניס את האופניים הביתה.
כל הברק נעלם מהם מכוסי בוץ, הפנס שבור, מכסה הפעמון נעלם,
והכנף האחורית מעוקמת.  מיכאל עשה כמיטב יכולתו להחזירם למצבם
הקודם. בעזרת מטלית לחה ניקה את הבוץ וניסה ליישר את הכנף.
חיפש ומצא את מכסה הפעמון שבכל זאת סירב לצלצל. אבל שניהם ידעו
שהאופניים שוב לא יהיו חדשים.

"את רוצה שאלווה אותך הביתה?" שאל בדאגה אחרי  שדמעותיה כבר
ייבשו והאופניים היו מוכנים ליציאה.

כמה הייתה רוצה שיבוא עימה, שיעזור לה לסחוב את האופניים,
ובעיקר שיהווה מחסום בינה לבין אבא שאולי כבר חזר הביתה. אבל
ידעה שאין טעם אפילו לבקש. מיכאל הבהיר לה כבר מזמן שהוא לא
כל-כך אוהב את אבא שלה, שתמיד חוקר אותו ושואל אותו שאלות שאף
פעם אין הוא יודע לענות עליהן.  משכה בכתפיה, כמו גדולה וענתה
במאמץ רב בולעת את דמעותיה ששוב החלו להתעורר.

"לא, אני בסדר, אני אסתדר." אנחת רווחה כבדה הבהירה לה שצדקה,
כמו תמיד. מיכאל הוא ילד נחמד, הכי נחמד שהיא מכירה. אבל אי
אפשר לסמוך עליו, כשצריך.

צולעת ומלוכלכת חזרה הביתה, אבא היה על המרפסת, מטפח ומשמן את
אופניו שלו, ומתעלם ממנה.  רק כשהגיעה למרפסת, הפנה אביו אליה
את מבטו. "ככה," אמר בעודו מתיישר ומנגב ידיו במטלית לחה.
"אמרתי לך שאקח אותך לסיבוב ביום שבת. מי הרשה לך לקחת את
האופניים ולשבור אותם?" קולו הפך צורמני.

מתנדנדת  קלות על ברכה הפגועה, הדמעות מתחבאות מאחורי  גלגלי
עיניה  והשן השבורה צורבת, עמדה שם, שותקת. "ותראי עוד מה עשית
לעצמך," הרים כעת אביה את קולו, "לא רק שלקחת את האופניים בלי
רשות, גם הלכת ושברת שן. את יודעת כמה יעלה  לי עכשיו לתקן את
השן שלך. מה את חושבת שאני מיליונר?"

הוא אחז בכתפיה והחל מנערה, "למה את אף פעם לא שומעת בקולי? אה
למה!"  כששחרר את כתפיה נרגעה, אבל אז ירדה סטירה  על לחייה
הימנית ואחר על השמאלית, משאירות כתמים אדומים ששרפו  בלחייה,
והשריטה מתחת לגבה שבה לדמם. לרגע נדמה היה לה שהוא עומד
להוריד את החגורה ולחבוט בה,   אך אבא נמלך בדעתו.  מפנה אליה
גבו החל מתעסק עם אופניה, מקלל  ברוסית, תוך שהוא נלחם ליישר
את הכנף האחורית.

היא לא בכתה. לא היה כל טעם להשמיע קול, כי לא היה מי שישמע.




















loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם מקפיצים
תיילאנדי,
שייקן, און דה
רוקס, זה עושה
כאב בטן אחרי
זה?



טושטוש מבקשת
הבהרה לגבי
המתכון של
אתמול...


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/11/01 14:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה