אבא בגד באמא, הוא בגד בה, והשאיר אותה שבורה, וגם אותנו, רק
עוד לא ידענו את זה אז.
חשבנו שזה מגניב, כי קיבלנו כפול מתנות ביום הולדת והיו לנו
שני בתים.
חשבנו שזה טבעי, שכך זה אצל כולם.
אבא נפרד מאמא כבר מזמן אבל המשיך לבגוד בה, למרות שכבר היה לו
מותר, ואמא ישבה על הרצפה הקרה עם שני ילדים קטנים, בוכה.
"אמא, למה את בוכה?" והיא רק ממוללת את השברים והרסיסים של
חייה ובוכה ובוכה ובוכה...
אבא בגד באמא, אבל הוא בגד גם בנו, רק שעוד לא הבנו את זה אז,
ואמא שלנו האשימה אותנו שאנו בוגדים בה גם, עם אבא, ושהיא לא
מאמינה שאחרי כל המאמצים שלה, אנחנו הופכים להיות יותר ויותר
כמוהו עם כל יום שעובר, אבל אנחנו לא הבנו את זה אז, ולא ידענו
מה להרגיש.
אמא היתה קצת משוגעת, הרבה בכי ורסיסים חותכים בידיים, אבל
אנחנו לא הבנו את זה אז, וברחנו לאבא.
אבא שלי ניצול שואה, עבר עליו הרבה, אני לא יודע בדיוק מה, אבל
לא ידענו את זה אז.
הוא לא יכול להרגיש ולא יכול לבכות אבל הוא לא היה משוגע לכן
ברחנו אליו, וזה פורר את הרסיסים לאבק, ואמא שלי כבר לא היתה
סתם משוגעת, היא היתה מטורפת לגמרי, אבל אנחנו לא הבנו את זה
אז.
והיא אמרה לנו שאנחנו נהיים כמוהו יותר ויותר, והיתה בוכה על
הרצפה הקרה, בוכה ובוכה, ומסביב אבק של רסיסים.
עברו כמה שנים והתחלנו להבין, שלא אצל כולם זה ככה ושאבא בגד
באמא ובנו ושאמא מטורפת על כל הראש. אבל אחר כך הבנו שאבא
ניצול שואה ועבר דברים קשים, ששינו אותו, ושאמא, היא היתה
משוגעת עוד לפני אבל אבא שלי היה הטריגר.
ואז הבנו שבעצם, אין את מי להאשים כי זה רק צירוף מקרים אכזרי
ואנחנו רק בטעות היינו בין הפטיש לסדן, כמו שניצלים, רק
ששניצלים אוכלים אחר כך ומלקקים את האצבעות, ואילו אנחנו הבנו
שאנחנו סתם דפוקים מכל הכיוונים, ואפילו את עצמנו אין טעם
להאשים.