כמים קרים על נפש עייפה
הרוויתי צמאוני לביטוי
שכחתי כיצד זה זורם הנהר
כשאין יורדים לעומקו, הזיות.

יושבת על גגו האפל של הלילה
שוקלת אולי לעמוד ולצעוק
אבל לא, אינני יכולה
לבטא צמאוני ברבים.

כשמועה טובה מארץ מרחק
קיבלתי בשורת היותך
נותן, את כל כולך בשבילי,
אך איני יכולה להשיב.
כרגע אני ציפור עם כנף
קטועה, נוסקת הצידה בחשש,
כשאמצא את הדרך לאיזון הנפשי
אבטא זאת גם
לעולם שמחוץ.


ועכשיו, כשרוו מעיי את התוכן,
ניצתו רגשותיי במילים.
עיטפוני אהוביי, בחום הירח,
הלילה תיבש דמעתי.