אני אוהבת את החושך. אני פשוט אוהבת אותו. אני יושבת על המיטה
בחדר שלי, עם המזרון הרך מידיי ומלא הגבשושיות, פשוט יושבת,
חושבת, ובוהה בחשכה. כי שחשוך, אז אפשר לדמיין כוכבים, סגולים
וכחולים וכסופים! ואני נוגעת בצלקות נפשיות ישנות, מנסה לשבור
חומות שבניתי מסביבי ללב שלי, שניסתי להרחיק את כולם עד שלבסוף
הרחקתי גם את עצמי. אני כל-כך מלאה בשקרים, בזיוף, זה פשוט
מחליא אותי! ושם בחושך, שאני יושבת ובוכה, אני רואה את הכוכבים
הדמיוניים שלי, והם מארחים לי חברה. ואני מרימה את ידי, לאט,
לאט, ומנסה לתפוס כוכב. אפילו שהוא רק דמיוני. אולי אוכל לשמור
אותו איך שהוא, שיהיה לי יותר קל באותם ימים חסרי מנוחה. וידי
כל-כך קרובה לכוכב, ורגעים לפני שאני אוחזת אותו, הוא נעלם. כי
אתה פתחת את הדלת ואתה עומד שם, נכנס לחדר בשקט, לוקח את חבילת
סיגריות ששכחת על השולחן שהכנת את השיעורים בשביל התואר השני
שלך, מחייך את החיוך המוכר לי כל-כך "את לא הלכת לישון?" .
ואני רק מסתכלת עליך בעיניים מזוגגות, ולוחשת בקול שבור:

"אתה האור שלי"