פרק ראשון:
עזיבה מבלי להשאיר זכר [Left Without a Trace]


קמתי בבוקר והלכתי למוצב. היה זה יום בהיר של תחילת האביב.
כשהלכתי בדרך לעבר המוצב, יצא לי ליהנות מהירוק האביב של השדה,
לפני שהקיץ נותן בו את אותותיו. פרחים פרחו שם בצבעי לבן, צהוב
וארגמן ויכולתי לשמוע את ציוץ הציפורים ששכנו על העצים
והתעוררו עוד לפנות בוקר. אגלי טל נצצו על השיחים והפרחים,
ואדמת השדה הייתה עדיין לחה מהגשם שירד שם לפני יום.  השמש רק
התחילה לזרוח ובשמיים הייתה מלחמה בין הגוון הכחול-בהיר של
השמש לבין האדום הכהה של הלילה.

לדעתי, היה זה יום אידאלי לשגר טילים על חיילי האויב. אולם, זה
לא היה מה שהתכוונתי לעשות באותו יום.

כשהתקרבתי למוצב ראיתי מרחוק ששניים מחברי לנשק משמנים את אחת
המרגמות שהיו ברשות המוצב שלי. הם היו כה עסוקים עד שלא שמו לב
אליי עד לרגע שבו שמעו אותי אומר להם "בוקר טוב."

"בוקר טוב, חבר הארגון." הם ענו לי, כשהם מפנים את מבטם אליי.
"איך הולך?", הוסיף אחד מהם.

"על הכיפאק. אני הולך להתפטר היום."

"באמת? חראם! 'תחסר לנו, אחי', כמו שאומרים."

"כנ"ל. אבל מה לעשות, צריך להמשיך בחיים."

וכך הלכתי מהם, פתחתי את הדלת שהובילה למשרד של מפקד המוצב
ונכנסתי פנימה. המפקד ישב ליד השולחן וקרא חוברת של דפים שאחז
בידו. מן הסתם היה זה אחד מהדו"חות וקבצי ההוראות וההבהרות
הרבים שהגיעו אליו. אחרי שנכנסתי פנימה, הוא הניח את הדפים על
השולחן, הפנה את מבטו אליי ואמר: "בוקר טוב, החבר! תראה, קראתי
עכשיו כמה מאמרים והם מסבירים שאנחנו צריכים לעשות העברה
של..."

"בוקר טוב גם לך, אדוני." קטעתי אותו באמצע. "סליחה שאני מפריע
לך אבל אני לא חושב שזה כבר אקטואלי."

"מדוע?"

"משום שבאתי הנה כדי להגיש את התפטרותי."

"עאלק! רק לפני עשר דקות התפטר החבר האחר של הארגון."

"באמת?" שאלתי אותו.

"כן. הוא עכשיו נפרד לשלום מהחברים האחרים."

"מדוע הוא התפטר."

"סתם. אמר משהו שהמתח שבו הוא שרוי כל הזמן התחיל להיות יותר
מדי בשבילו, ושהוא רוצה למצוא עבודה יציבה ולהקים משפחה. הוא
גם ציין 'שהשרות בארגון היה מהנה, אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה.'
"

"אהה."

"כן. אבל כמו שאומרים: צרות באות בצרורות. טוב, רק מלא את
הפרטים כאן ואני כבר אדאג לשאר הניירת."

אחרי שהתחלתי למלא אמרתי לו: "בקשר למשכורת ששילמתם לי..."

"שכח ממנה!" אמר המפקד בתוקף והמשיך: "במהלך שרותך בארגון עשית
שרות חשוב לעמך ומולדתך. הרווחת את שכרך, גם אם לא ביושר, ואנו
מודים לך שבכלל הצטרפת אל הארגון מלכתחילה. אני רק מקווה
שבמהלך חייך האזרחיים, תשמור על רוח הארגון ועל הפילוסופיה
שלו."

"אני אשתדל אדוני" עניתי לו בחטף בזמן שחתמתי. אז נעמדתי
ולחצנו ידיים. חשבתי קצת על מה שאמר המפקד, ואז נזכרתי במשהו
והתיישבתי חזרה. "ראה, אולי זה כבר לא כל-כך אקטואלי" אמרתי
לו, "אבל הייתי חבר בארגון במשך שנתיים ומעולם לא סיפרו לי מהי
פילוסופיית הארגון. מה היא, באמת?"

"אה... הפילוסופיה? מאוד מפליא אותי שלא הציגו אותה בפניך
עדיין. בכל מקרה, אני אשמח מאוד לענות לך, החבר לשעבר. עכשיו,
איך להתחיל? אה, אני יודע. אז ככה:

הפילוסופיה של הארגון פשוטה מאוד: מטרתנו היא להכות באויב בכל
כוחנו. זוהי מלחמת קודש של עמנו באותה אומה פושעת, ועל אף
ששלומו של עמנו ועתידו אינם מונחים בה על הכף, היא מלחמה בעלת
חשיבות עליונה. לפחות לפי מה שכל הזמן אומרים לנו או שאנו
אומרים אחד לשני.

אנחנו מוכרחים להקריב הכול למען יישום מטרה זו ע"י מאבק באויב,
אפילו את חיי בני-עמנו, שלמען האינטרס שלהם אנו פועלים. ואכן
עשינו זאת בהצלחה, וכשאני מביט לאחור אני מבין דבר אחד: עשינו
זאת ואנו עדיין עושים זאת על-אף כל הקשיים. נכון - עברנו זמנים
קשים. אבל הם היו כלום לעומת הזמנים הכמעט בלתי אפשריים,
שאנחנו בדרך-כלל מתפקדים בהם.

אולם, מאז תחילת המלחמה באויב, שמנו לב שקיים מכשול רציני
המפריע לנו. למעשה, אין זה כלל מכשול פיסי אלא מושג מטאפיסי
ומופשט, ובתור כזה אמור להיות חסר-משמעות. ברם, הפופולריות של
מושג זה הפכה את ההתמודדות אתו לבלתי-נמנעת. ידידי, אפילו אם
היינו מקבלים פרוש מאוד מתון שלו, הרי שהיינו מוצאים את עצנו
מוגבלים ע"י כל מיני כללים בלתי-נראים ולא מעשיים; היינו
נמצאים בקונפליקטים אין סופיים ובנוסף לכל, האמביציה של
חיילינו להילחם הייתה יורדת פלאים. מושג זה הוא 'מוסר'.

לכן החלטנו לקבל את המשוואה הפילוסופית 'מוסר = אין מוסר'. "

"רגע," קטעתי אותו באמצע, "האם אתה מתכוון להנחה שהמטרה מקדשת
את האמצעים?"

"כן! כן!" התלהב המפקד. "בדיוק לזה. בכל מקרה, קבלת המשוואה
הזו מציב אותנו בבעיה. הסיבה לכך היא שהיא עומדת בסתירה גמורה
לחיבורו המפורסם של אריסטו 'אורגנום' הקובע, בין השאר כי:
1. A הוא A.
2. A אינו לא-A.

אי-לכך, אנו שוללים את האורגנום מכל וכל, או לפחות איננו רואים
אותו כהכרח המציאות."

"אם כך זה מצוין.", אמרתי לו. "קראתי את ה-'אורגנום' של אריסטו
ועל-אף שזה מסמך מעניין מאוד בתחום הלוגיקה, אני חייב לציין
שגם לי היו ספקות לגביו. אני שמח מאוד שהארגון דוחה אותו, משום
שלדעתי דבר זה עשוי להקל את פעילותו במידה ניכרת. כך למשל, אם
A יכול להיות לא-A אז מכיוון שחברי הארגון אינם חיילי האויב,
הם כן עשויים להיות חייליו. לדעתי, אם תהרגו זה את זה, תוכלו
לחסוך הרבה משאבים משום שהאויב יהיה ממש בהישג ידכם. כמו-כן לא
יהיה חשש לאבדות משום שכל האבדות האפשריות יהיו של כוחות
האויב. גם לא יהיה האלמנט של הסתכנות בהסתננות לקווי האויב או
בהפצצות מצדו."

"מדהים!" קרא המפקד כשהוא קם מכיסאו כשפניו צוהלות. "איך לא
חשבתי על זה קודם. אדאג ליישם את הצעתך מיד ואודיע עליה גם
לשאר המוצבים ולמפקדת הארגון. זה יהיה מפנה במלחמתנו נגד
האויב. אני מודה לך החבר לשעבר, ללא-ספק הארת את עיניי."

"העונג כולו שלי. שלום." אמרתי לו כשאני קם מכיסאי.

"שלום גם לך" הוא הפטיר לעברי כשהוא בקושי מתפנה מלהט הסידורים
שהוא התחיל בהם בשביל ליישם את הצעתי.

עזבתי את החדר ואז הסתובבתי במוצב. נפרדתי מהחברים האחרים וגם
מצאתי את החבר האחר שפרש באותו יום. הצעתי לו שנלך ביחד ואכן
יצאנו מחצר המוצב והתחלנו ללכת בשביל חזרה לכפר.

פתחנו בשיחה על הא ועל דא, אולם לא עברו חמש דקות ושמענו קול
פיצוץ מכיוון המוצב, בדיוק כשעלינו על גבעה שהשקיפה לעברו.
פנינו לאחורה והבטנו באימה כיצד חברי-הארגון הורגים זה את זה.
הם התפצלו לשני צדדים יריבים ונלחמו אחד בשני עד חרמה בכל
כלי-נשק שהיה במוצב: רובים, רימונים, מרגמות, פצצות. הם אפילו
השתמשו במשגר הטילים כדי לשגר טיל ישר לעבר אחד הקירות של
המבנה כדי לפוצץ אותו.

בסוף, נשאר רק חבר אחד בחיים, והוא עמד על גג חורבת המוצב וקפץ
בשמחה כשהוא מחזיק את תת-המקלע שלו מעל ראשו. אז יצא המפקד
מחדרו וירה בו שלוש פעמים בבטן באמצעות אקדח. החבר נפל לארץ
מת. המפקד החזיר את אקדחו לנרתיק ונכנס בחזרה למשרדו. שמענו
אותו כותב משהו במכונת-הכתיבה שלו וכשיצא שלשל מכתב לתיבת
הדואר של המוצב. הנחנו שהיה זה דו"ח למפקדת הארגון על הפעולה
המוצלחת שהיינו עדים לה. לאחר ששם את המכתב בתיבה הוא פנה לעבר
משרדו כשהוא משפשף את ידיו. אחר-כך, הוציא את האקדח שלו,
הסתובב וירה לעצמו כדור בראש.

לאחר שהחבר לשעבר האחר ואני נוכחנו בכל זה, משכנו בכתפינו,
הסתובבנו והמשכנו ללכת לכיוון הכפר.