יום הרהורים היום,
אני יודעת זאת כשאני נוכחת למבטים חודרניים וחוסר רצון לעשות
משהו.
יום הרהורים היום,
זאת אומרת אין חיוכים, אין התרוצצויות יש רק הבעות חסרות
משמעות ובהייה לתוך ריק.
יום הרהורים היום,
הוא בא אחת לכמה זמן ואין מה לעשות חוץ מלאמץ אותו ואת
מנהגיו.
הכול עובר לאט ולכל רגע יש משמעות משלו.
אני נהנית מזה, מעין תפקיד קטן שאני משחקת לכל האנשים סביבי,
זה נותן לי הרגשה טובה מבפנים.
זה מצחיק האמתי, מה שמניע אותי להמשיך זו הנטייה של אנשים
לחשוב שהפסקתי.
אני אוהבת להיות מוקפת בים של אנשים זרים, להעמיד פני מתה
מבפנים.
לתת להם לחשוב שאני ילדה אבודה.
רחמים הולמים אותי, בין אם הם שלי או של אחרים, יש להם נטייה
לעקוב אחריי.
הרוח נושבת עכשיו, והיא מעיפה לי את השיער אחורה.
זה מדהים, לא? איך השמש, אפילו בשעותיה הרעות, עדיין מצליחה
לחדור דרך כל כך הרבה עננים חשוכי אור.
וזה כל כך יפה על המים איך הם אף פעם לא מפסיקים לזוז, הלוואי
שאני הייתי כך.
הייתי רוצה לחשוב שכל זה מחזק אותי, אבל אני מודעת לאמת, אני
בורחת.
אני בורחת למציאות שנראית לי פחות פתטית מזו שאני נמצאת בה
כעת.
אני בורחת כי אני מפחדת, אני כל הזמן מפחדת, מפחדת להישאר מי
שאני.
והשמש שוקעת על מה שנשאר מהיום הזה, אני רוצה שיגיע החורף, אני
רוצה הסבר וסיבה לאיך שאני מרגישה. אבל מעל לכל אני רוצה תמיכה
אני רוצה עוד אנשים שיבינו אותי ואולי גם יתהו למה הם לבד.
ואני תוהה לי לתוך הים, כי זהו יום הרהורים היום.
ומה הוא יום הרהורים ללא תהייה?