
שפתי רעדו,
ואילו הדמעות לא עצרו,
כאשר פי לחש הבטחת שווא.
הבטחה שהיתה צריכה לשמור אותי מכול רע.
רכנתי על ברכיי,
ונשאתי תפילה חרש,
בקשה, תחינה.
בקשה שתעזור ללב שלי להישאר שלם,
תחינה שתשמור את עיניי יבשות לעד,
תפילה שתגן עלי מהקור שבחוץ.
אבל ההבטחה לא החזיקה,
לא נשמרה.
היא הופרה ונגנזה כאילו מעולם לא נלחשה,
כאילו מעולם לא היתה לי סיבה ללחושה,
והכול בגלל שהוא נכנס לחיי בסערה.
סערה שקטה, אבל הרסנית שניפצה וטילטלה הכול בדרכה ,
היא עקרה את ליבי ממקומו ובלגאנה את מחשבותי,
השאירה אותי מבולבלת ומסוחררת.
אבל אותה סערה היא לא צפוי ואי אפשר לחזותה,
וכמו שהיא הגיעה כך היא גם הלכה,
והשאירה אותי לחשוב עליה, לרצות אותה, ולחלום עליה .
ובינתים עד שהיא תחזור, עד שהיא תופיע על אדמתי היבשה,
עד שהיא תחזור מאדמות אחרות הרחוקות ממני.
ואילו לי לא נשאר כלום חוץ מלחכות לה בציפיה ובהתרגשות,
לקראת הופעתה הבאה, לקראת ההיסחפות הבאה שלי איתה,
לקראת הרגע המיוחל,
הרגע שבו הוא יגיד לי שהוא הפסיק לנדוד,
שהוא נשאר על אדמתי, לסחרר רק אותי...