"תודה, אני יודעת, יש לי חצי שעה, תודה".
עוד שנה עברה ואני שוב מוצאת את עצמי עם העוגה ביד, הנרות, מפת
האורגנזה עם עיטורי הזהב הפרומים מעט בקצוות מקופלת בתיק. עוד
רגע נכנסת. עוד שנה עברה. מה אני הולכת לראות שם מעבר לדלת?
מאיה, כבר שנה עשירית שאני מגיעה לכאן, מה כבר יכול עוד
להשתנות? הצבע של המשקופים? של הקירות? גם זה וודאי שלא, מי
הרי ייתן אישור לעשות פה שינוי שכזה, נסחפתי לגמרי! ווילונות,
אולי שמו לה פה ווילונות חדשים, אולי גם הגדילו לעשות והניחו
שטיחון סגלגל או סתם שטיחון למרגלות מיטתה, אולי?
מאיה שלי, מכיתה ה' לא נפרדנו. אני זוכרת איך המורה רחל הושיבה
אותה לידי באוטובוס כשנסענו לבריכות הדגים ואמרה לי: "תמר, זו
מאיה, היא חדשה, אתן תהיו חברות טובות, אני בטוחה" ופנתה למאיה
בחיוך שמנסה להפיג מעט את החששות: "תמר תעזור לך לאט לאט
להיכנס פה לעניינים" והלכה. מצחיק איך שהזיכרון הזה עוד חי
בתוכי, זוכרת בדיוק את הבעת פניה באותם רגעים. פיה חתום, שפתיה
מכווצות מעט ומעיניה נראה כי בכל רגע מאיימת דמעה לחמוק מבלי
שקבלה אישור לכך. אני, קבלתי בכניעה את תפקידי החדש. מזיזה
בחוסר חשק מופגן את הילקוט, מפנה לה מקום ונועצת מבטי בחלון,
מתפללת שנתחיל כבר לנסוע, שהנוף יתחלף וירוץ מול עיני בחלון
ושלא אצטרך לשעשע את החדשה הזאת. רחל, המורה, צדקה.
מהר מאוד הפכנו לחברות הכי טובות. כל הפסקה היינו שרות
וממציאות מילים גסות לשירים ישראלים מוכרים וכל הכיתה הייתה
מתקהלת סביבנו.
כל שנה מחדש אני כאן, לא שוכחת את יום ההולדת של החברה הכי
טובה שלי. תמיד מגיעה ורוצה כבר לברוח. לפרוס את המפה, לשים את
הנרות על העוגה, להגיד לה כמה שהיא יפה - כמו תמיד, לתת לה את
המתנה, נשיקה ולברוח עד הפעם הבאה.
המון דברים השתנו מאז, לפחות בחיי. עברתי בשנה האחרונה לגור
בצפת. אם מאיה הייתה יכולה באמת לראות אותי וודאי הייתה נופלת
מהמיטה מרוב תימהון או צחוק. בכל אופן, היא וודאי לא הייתה
נשארת אדישה למראה חברתה הטובה, תמר גל, הקיבוצניקית הנצחית,
בשמלה ארוכה ומטפחת אומרת "ברוך השם" ובאמת מתכוונת לכך!
מעניין אם היא מסוגלת לראות אותי, אם היא זוכרת מי אני, אם היא
מרגישה כאב, אם היא יודעת שהחיים שלי נמשכים בזמן ששלה קפאו
במקום.
עומדת ממש מול חדרה, אלוהי תן לי את הכח לעשות את זה שוב!
הידית קרה, נדמה שקרה מתמיד. שומעת את ליבי פועם ומרגישה את
הסחרחורת הכל-כך מוכרת הזו, חום מציף את גופי ומיד קור, מתפללת
בתוכי שלא אצטרך לעבור זאת שוב.
אני באה הפעם להיפרד. לומר לה שלא אבוא יותר, שכל שנה אני באה
ודבר לא השתנה, חיינו רק מתרחקים יותר ויותר והפצע שבתוכי נפתח
ומדמם בכל פעם מחדש. כאשר נדמה כי מעט הנחתי בצד והפצע מתחיל
להגליד, טראח! מפה, עוגה, נרות, מתנה והכל נפתח מחדש.
לא אוכל להסתיר את בואי לכאן לאורך זמן. אפרים, הרי לא יודע על
קיומה, הוא לא יודע שבאתי לכאן היום. הוא היה מתחיל לשאול
שאלות שהיו מסבכות אותי בשקרים נוספים. הייתי צריכה, יסלח לי
השם, לשקר לו ולומר לו שפתחו פה קרוב חנות יד שנייה לבגדי
הריון ושאני חייבת לנסוע. אפרים בלע את השקרים שלי ועוד הוסיף:
"אח, איזו אשת חייל, איך שאת יודעת לחסוך, את אישה טובה,
מסתפקת במועט".
חריקת דלת קלה ואני בפנים, מהנהנת לשלום ושולחת חיוך מאולץ,
אולי מעט נבוך לאחות התורנית שחלפה במסדרון. זה קורה, תתמודדי,
פעם אחרונה, את נשבעת לעצמך שזו הפעם האחרונה, את תסבירי למאיה
הכל, היא תבין.
מאיה שלי שוכבת במיטה מכוסה כמעט עד צוואר. כלי המיטה פה יפים,
נותנים, במידת האפשר, תחושת בית. לא המצעים עם ההדפס הזה של
קופת חולים שרק מלראות אותם נעשים יותר חולים. מאיה על הגב,
עיניה פקוחות כתמיד אך קפואות, ללא שמץ הבעה. מביטה בה לרגע
חטוף ומיד בוחנת את החדר. האם משהו השתנה מהשנה שעברה? תלו לה
תמונה מעל המיטה, רקדניות. החלום של מאיה, לרקוד בלהקת בת שבע,
לצאת לסיבובי הופעות בכל העולם. תוהה אם עצם קיומה של התמונה
כאן לא מעצים את הכאב אצל מאיה, לראות את החלום בידיעה שלעולם
לא תגשימו. הוסיפו לה פרחים רקומים על הווילונות, ילדותי אבל
יפה, הם היו די חיוורים לפני כן. מעזה להביט בה לעוד רגע קל,
רוצה ללטף את שערה, להרגיש כמה עור פניה רך ועדין כמו תמיד.
תמיד קנאתי בה איך אף פעם לא היה לה ולו חצ'קון אחד מסכן
לרפואה. אני הייתי אצל מיליוני רופאי עור שכבר אמרו לי שלום
ברחוב... אני זוכרת אולי פעם אחת כשהיא כבר העזה לדבר עם אח
שלי, עמית, שהיא הייתה דלוקה עליו מכיתה ח' בערך ולקבוע שילכו
לסרט בשישי. היא התקשרה אליי בוכה שהיא צריכה לבטל כי יצא לה
חצ'קון ממש קרוב לשפה התחתונה. איך היא תראה את פרצופה כך?
ואיך הוא ינשק אותה עם החצ'קון הנוראי הזה? בסוף הוא יצא עם
עדי ונתקע איתה עד היום, מה שחצ'קון אחד יכול לעשות...
פורשת את המפה, מניחה את העוגה. לא הספקתי להכין עוגה אמיתית,
את העוגה שמאיה הכי אהבה, "שכבולד" היא הייתה מכנה אותה, שכבות
של שוקולד בטעמים שונים וסוכריות צבעוניות למעלה.
מאיוש, את כבר בת 28, איך עברו 10 שנים. את אי פעם תסלחי לי?
אני מגיעה מדי שנה ובעצם רק רוצה שתסלחי לי, זה הכל. מתפללת
מדי יום לבורא עולם ואפילו לא מבקשת שתקומי על רגלייך, מבקשת
שתסלחי לי, שתסלחי לי על טיפשותי. תמיד היית הקול המאזן שלי.
כשהייתי מתפרעת מדי, ידעת להרגיע אותי, להחזיר אותי למציאות.
רבת איתי שאת תנהגי הביתה אבל הפעם התעקשתי, את ידעת ששתיתי
במסיבה, אבל לא הסכמתי לוותר, רציתי להוכיח שאני שולטת
בעניינים, "אז מה אם קצת שתיתי, אני רגילה, זה קטן עליי! שתי
בירות, וודקה קטנה, אולי עוד קצת, אבל הבית פה קרוב". והחיים
שלך נעצרו שם באותה מסיבת סוף י"ב. אמרת לי בסוף המסיבה כמה
תתגעגעי לתקופה הזאת וכמה שאת רוצה שאשבע לך שלא משנה לאן
נתגלגל בעתיד תמיד נשמור על קשר ולא ניתן לשום דבר להפריד
בינינו. עכשיו הכול פה שקט. את, בעולם הזה, הזר. ואני, מנסה
לחבר את השברים, להקים ולבנות את הפאזל הזה מחדש ולשרוד,
בתקווה שאי פעם תסלחי לי, בתקווה שאסלח לעצמי.
האחות מאותתת לי מבעד לזכוכית, הביקור נגמר. "אני רק רציתי
להגיד מאיוש ש... ש... שאני אוהבת אותך. נתראה עם נר נוסף על
העוגה, ישמרך האל ויהיה לעד בעזרך, אמן".