שמיים מעוננים, עצים מתנופפים ברוח. דשא ירוק צומח בכל מקום,
מכוסה בכתמים לבנים של שלג.
בקתות עץ, נוף פסטורלי, ומשפחות מסתובבות על השבילים.

אבל זה לא אתר נופש. המשפחות האלה לא הגיעו לכאן לחופשת סקי.
הם גם לא מספחות מהסוג שאתם חושבים.

אני עומד עכשיו על אחד השבילים במחנה בירקנאו, רועד, אבל לא
מקור. אני רועד, בגלל שפתאום אני קולט, איך מקום כל כך יפה,
היה מלא בכל כך הרבה סבל וכאב.

עשרים מטרים משם, שוכבות הריסות מפויחות. אני עובר ליד ההריסות
האלה, ועוברת בי צמרמורת. צמרמורת בעוצמה של מליון וחצי נשמות.

בתוך המבנה הקטן הזה, ובעוד שלושה דומים לו, מליון וחצי נשמות
נספו. מליון וחצי אפשרויות. תקוות, לעולם טוב יותר.
כל לבנה, כל רעף, זועקים בכאב נצחי.

באוויר יש יותר ייסורים מאשר חמצן, וכל נשימה, שורפת את
הנשמה.



כל כך הרבה רוע, במקום כל כך יפה.


אוושיץ-בירקנאו,
1 בנובמבר 2006.