כמו בכל יום שישי, הלך ברוס למגרש כדורסל לשחק עם שאר החבר'ה.
ברוס לא היה הכי טוב במגרש, יותר מזה, אפשר להגיד שברוס היה
השחקן הגרוע ביותר במגרש.
בכל זאת, קשה להיות טוב כשאתה משחק מול שאר גיבורי העל, שלהם
יש כוחות על... ולך כל מה שיש זה שכל (וכסף, אבל זה לא עוזר
במגרש).
תארו לכם לנסות למסור כדור שספיידרמן שומר עליך, או לנסות
לחסום את סופרמן שהוא עולה לסל...
השעה הייתה 14:30 כשברוס היה כבר בשער ביה"ס בו שיחקו, ולכן
הוא מיהר למגרש, כיוון שאיחר כבר בחצי שעה. כשהתקרב, הבחין
ברוס שהוא לא שומע את המריבות הטיפשיות שהיו כבר חלק משגרה
במשחקים, ואפילו לא שומע את קריאות העידוד של כוכב אש (החברה
הצמודה של איש הקרח מזה חצי שנה).
ברוס עמד בפינת המגרש ושפתו התחתונה נשמטה.
הוא בחיים לא האמין שיראה מחזה כזה...
סופר מן שכב במרכז המגרש עם כדור ספלדינג זהוב בידו (בדיעבד,
הכדור היה עשוי למעשה קריפטונייט), ספיידרמן היה תלוי מהרשת
בקורים שלו, הפנס הירוק היה מרוח על קו העונשין כשהטבעת, מקור
כוחו, מונחת שבורה על חזהו.
על הספסל שכבו מחוסרי הכרה ארבעת צבי הנינג'ה כשמשולש פיצה
מורעל בפיהם, ואיש שמן אותו הצליח לזהות ברוס רק עפ"י הברק על
חולצתו. לידו עמדה חבית בירה, עליה היה כתוב באותיות קטנות
"מכיל בוטוקוס" (החומר שמזריקים לשפתיים לחזה כדי להגדיל
אותם). לרגליהם זיהה ברוס את הפונפונים של כוכב-אש ולידם
שלולית מים שבתוכה החולצה של דורון שפר אותה נהג איש הקרח
ללבוש למשחקים, וריח של אש כבויה באוויר.

ברוס לא האמין למראה עיניו, הוא ידע שהרשעים אכזריים, אך לא
האמין שהם מסוגלים למעשים כאלה. להשמיד את כל גיבורי העל, ועוד
ביום שישי, היום בו קבעו בועידת מטרופוליס האחרונה כי לא
יתקיימו קרבות.
ברוס מחה את הדמעה שהחליקה במורד לחיו המסוקסת, הרים את ידו
ולחש בקול חנוק לעבר השעון-קשר שלו "אלפרד, תכין לי אמבטיה...
עובר עלי יום קשה".
ברוס נכנס לבטמוביל ולפני שהתניע, שמע קריאה מהשעון: "מסטר?"
"כן אלברט?", ענה ברוס. "ביי ביי", שמע את קולו של משרתו
האהוב.
ברוס לא הבין למה התכוון אלברט אבל החליט לטפל בזה כשיגיע
הביתה. הוא הכניס את המפתח לסוויץ' וסובב אותו.
רעש הפיצוץ הרעיד את כל השכונה, והבטמוביל שהתהפכה פעמיים
באוויר נחתה באמצע הכביש כשגופתו של ברוס מפויחת בפנים.

"המשימה הושלמה", אמר אלפרד והסתובב לעבר ה"קונסולה", כפי
שאהבו לקרוא לעצמם.
חיוכים עברו בין כל יושבי השולחן כשביבופ ורוקסטדי החלו למזוג
שמפניה לכל יושבי השולחן.
"זהו יום גדול לכל אוהבי הרשע...", התחיל שרדר להגיד כשנתקע
ע"י לקס לותר, באותה הגסות השמורה לרשעים הגדולים באמת -
"שונאי הטוב, שרדר, אני לא אוהב כלום. אפילו את לויס חיבבתי,
אפילו חיבבתי מאד, אך מעולם לא אהבתי".
"צודק, לקס...", המשיך שרדר, " זהו יום גדול לכל שונאי הטוב
באשר הם. מהיום אנחנו בלתי מנוצחים, אין אף גיבור-על שיכול
לקום ולהפריע לתוכניותינו הזדוניות".
"ובכן חברים, אני הולך... הגיע הזמן להשליט בעיר שלי קצת
בלגאן", אמר הג'וקר ושם פעמיו לעבר גותהאם.

ככה התפזרו להם הרשעים, רשע רשע לביתו ילך, והחלו להשליט טרור,
לגנוב, להרוס, לשבור ובאופן כללי להגשים את עצמם מבחינה
רשעית.
חוק אחד היה להם - לכל רשע הייתה חלקה, עליה אין על רשע אחר
לפלוש.
אולם, טבעם של אותם רשעים הינו בכל זאת, רשע...
ולכן החלו מלחמות כלל עולמיות בין הרשעים, אשר לא השכילו לעשות
יד אחת שוב ולשלוט יחד בעולם.
המלחמות ארכו שנים רבות, ואט אט החלו האנשים במדינות לפתח
רשעות, כיוון שלא היה מי שיחזיר להם את האמונה באנושות, דבר
שהיה חלק מתפקידם של גיבורי העל, כפי שנקבע בחוזה של כל אחד
מהם מול ההסתדרות.
ואז החלו כולם להרוס, לשבור, לגנוב, וכאמור, להגשים את עצמם
מבחינה רשעית.
לא היה אף אחד מוגן, ילדים בני 5 גנבו מחנויות, בעלי החנויות
גנבו מהתיקים של הלקוחות שהרביצו לבני ה-5.
בסופו של דבר... לא היה מה לגנוב, ולא היה מה להרוס...
והחלה הרגיעה הגדולה...
שקט שרר במדינה, בכל מדינה, כל עיר, כל שכונה, כל בית.
במשך שנים שרר השקט הזה. ואני לא מתכוון לשקט של שבת בבוקר...
אלא לשקט של אין רעש, לא ציוץ ציפורים (שנרצחו) לא רעש של
מכוניות (שפונצ'רו) ולא קולות של בני אדם (שפיותיהם נקשרו).

"אתה רואה רובין", פנה אלברט לאסירו מכבר השנים, "בסוף יש
שקט...".
"מממממממממממ", אמר רובין.
"מה?!? אויש... חכה... אני אוריד לך את המטפחת מהפה..."
"אתה קורא לזה שקט? הכל הרוס, כולם מפחדים מהצל של עצמם"
"רובין, רובין, רובין... אתה כזה צעיר... אין כזה דבר שקט
רע... שקט זה שקט... יותר מזה... זאת ההוכחה הניצחת שלא צריך
גיבורי על טובים בשביל שיהיה שקט בעולם, ויכול להיות שקט גם עם
רשעים. ואם יש שקט עם רשעים, ומוסיפים למשוואה טובים ונהיה
בלגאן, סימן שהטובים עושים את הבלגאן..."