משהו בי שרוצה לצעוק, רוצה לזעוק, רוצה לקרוע,
להרוס את כל החומות האלו, של ה"מה היה קורה אם", או של ה"אי
אפשר".
משהו בי שרוצה להטיח בך הכל בפרצוף, שלא תוכל לישון בגללי,
שמחשבות עליי רק יתרוצצו לך בראש.
שאתה תתחיל לשנוא אותי רק בגלל זה, (לא לשנוא באמת, לשנוא את
עצמך על זה שאתה חושב עליי).
משהו בי שרוצה להגיד לך, שזהו, הגיע הזמן, עברה שנה, שהגיע
הזמן כבר, שתהיה שלי, שאני אהיה שלך, שאני אוכל לקרוא בשמך,
ואחריו בלי הפסקה לנשום, בלי הפסקה למצמץ להוסיף את המילה
"שלי", אבל שבאמת, שזה לא יהיה סתם כינוי חפוז שאני נותנת לרוב
האנשים שאני אוהבת, שזה יהיה חלק בלתי נפרד מהשם שלך, שה"שלי"
הזה יסמל משהו, יסמל מה שהיה בערב קודם, שיסמל את התשוקה,
שיסמל את הקשר.
רק לשמוע שוב את הקול שלך, שרומז שאני שלך, שרומז שהלילה הזה
אני שלך, בלי שום מחוייבות לעתיד,
לשמוע שוב את הקול שלך שאומר לי דברים שאולי אחר-כך בדיעבד
תצטער עליהם, אבל ברגע הזה הפנימיות שלך אומרת את הדבר שהיא
בטוחה שהוא נכון, אולי זה נכון באמת? ואולי לא? אי אפשר לדעת
אתה עוד תהיה שלי,
רק שלי,
על מי אני עובדת?
זה לא יקרה,
אבל לדמיין תמיד מותר.