"...That Day, That Day, What a marvelous mess
Well this is all that I can do, I'm Done. To be me.
Sad, scared, alone, beautiful. It's supposed to be like
this
I accept everything, It's supposed to be like this..."


יום אחרי שפגשתי את מיקי יצאתי מהארון. היציאה שלי הייתה מאוד
לא מתוכננת. אחרי הלילה שלנו פשוט עשיתי את זה. אני חושב שעד
אותו יום עוד היו לי תקוות להשתנות ולהיות רגיל אבל מהרגע שהוא
נכנס לחיים שלי כבר לא רציתי להשתנות. קיבלתי את עצמי בפעם
הראשונה כמו שאני ולא האשמתי אף אחד במה שאני. כינסתי את כל
המשפחה בסלון וסיפרתי להם. בלי היסוסים, בלי התחמקויות, הודעתי
להם שאני הומו. לא התרגשתי ולא גמגמתי אלא דיברתי ישירות. אני
לא חושב שהייתי החלטי כל כך אי פעם בחיים שלי.  משום מה אני לא
זוכר מה קרה מאותו רגע עד סוף היום. אני רק זוכר המון תחושות
שונות ומבלבלות. מצד אחד שמחה שגמרתי עם זה ומצד שני הצער של
כולם. היו כמובן דמעות, צעקות וניסיונות שכנוע כושלים אבל כל
אלה נעלמו אחרי היום ההוא. אני חושב שכולם ידעו שזה סופי. אף
פעם לא סיפרתי למיקי שזה היה בזכותו. הוא היה בטוח שהייתי מחוץ
לארון שהכרנו ואני העדפתי לשמור את המצב ככה. מיקי הוא מסוג
האנשים שהשפעה כזו יכולה לעלות להם לראש ואלוהים יודע שהוא
שיחק בי מספיק.

"... He showed me what it was to cry.
Well, You couldn't be that man I adored
You don't seem to know or seem to care
What your heart is for..."  

לפני שהכרתי את מיקי לא ידעתי מה זו אהבה. אמנם יצאתי במשך
שלושה חודשים עם ניר אבל עוצמת הרגשות שלי אליו לא התקרבה למה
שיש לי עם מיקי. לפעמים אני מדמיין מה היה קורה אם הייתי מתאהב
נואשות בניר במקום במיקי. ניר לעולם לא הי מוליך אותי שולל.
ניר היה כן ואמיתי ועד היום אנחנו ידידים טובים בגלל זה. ניר
היה אומר לי בפנים שהוא לא אוהב אותי. זה אולי נשמע אכזרי אבל
זה עדיף. אז הייתי בוכה קצת ומתאבל קצת אבל זה היה עובר. אחרי
שהייתי אוסף את השברים הייתי מסוגל להתקדם הלאה. מיקי העדיף
לשמור אותי על אש קטנה בתור אופציה לעתיד. ואני נשארתי. כמו
מזוכיסט אני נשארתי למרות הכל. בשביל הסיכוי הקטן שיום אחד הוא
יחזיר לי אהבה אני סבלתי כל כך הרבה. הוא אומר לי כל הזמן שהוא
מרגיש כלפי משהו אבל הוא לא יודע מה. המשפט הזה תמיד שבר אותי
מבפנים. מצד אחד הוא מילא אותי בתקווה מזויפת ומצד שני הוא שטף
אותי בגל של מרירות והשפלה. לפעמים רציתי לצעוק שאם הוא לא
יודע אז מי לעזאזל אמור לדעת. אני חושב שזה שהוא לא ידע אלא
שהוא אף פעם לא טרח לברר.  

"...But when the morning comes,
Don't say you love me. Don't say you need me.
I really don't think that's fair. Boy I'm not so dumb.
But when you leave me I'll be wishing I was there..."

מצאתי אותו בדפי זהב. הייתי צריך חשמלאי והוא היה הראשון
שראיתי. בשנייה שראיתי אותו, הייתה לי תחושה שגם הוא הומו. אף
פעם לא סמכתי על התחושות של הראדאר שלי אבל הפעם הלכתי על זה.
היה בו משהו מיוחד שגרם לי לרצות לקפוץ למים הקרים. לא רציתי
אותו בתור החשמלאי מהסרטים הכחולים שכל רגע יתחיל לזיין אותי.
רציתי ממנו יותר ולא ידעתי מה. קבענו להיפגש בערב. הלילה
הראשון שלנו היה מדהים. הוא נגע ונישק וחיבק אותי בצורה שלא
הכרתי. באותו ערב בפעם הראשונה בחיי עשיתי אהבה. זה לא היה
הזיונים של גן העצמאות ולא הסטוצים מהאינטרנט. לפחות לא
בשבילי. בבוקר הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אם הייתי צריך
להגדיר את הרגע שבו התאהבתי בו סופית זה באותו בוקר מדהים.
הייתה לי הרגשה שעכשיו שהוא לצידי אני מסוגל להכל. התחושה הזו
ליוותה אותי עד אותו ערב גורלי שבו סיפרתי לכולם. חודשים אחר
כך הוא אמר לי שזה היה בלהט הרגע ושאף אחד לא מתאהב תוך יום.
האירוניה שבמשפט הזה יותר הכאיבה מאשר שעשעה. לפעמים כשהוא היה
נשאר לישון לא הייתי נירדם לידו. חיכיתי שהבוקר יגיע ושהוא
ילך. ידעתי שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותו. ידעתי שהוא
לא צריך אותו כמו שאני צריך אותו. הייתי נזכר בערגה בלילה
הראשון שלנו שבו הכל היה ראשוני ותמים. אחרי כל לילות הביעותים
שהייתי עובר איתו הוא היה קם ועוזב בשתיקה כאילו שהוא קרא את
מחשבותיי. למרות הכל כשהוא היה הולך הרגשתי צביטה קטנה בלב.

"...My mouth is dry. Forgot how to cry.
What's up with that? You're hurting me.
I'm running fast. Can't hide the past
What's up with that? You're pushing me..."

הלילה האחרון שלנו היה הקשה ביותר שאי פעם עברתי. בפעם הראשונה
מאז תחילת הקשר שלנו השכל שלי גבר על הרגש. הוא היה שיכור
והגיע אלי כדי להתפרק. אחרי שהוא נרדם הסתכלתי עליו והרגשתי
מגעיל. הרגשתי זנותי. ידעתי באותו לילה שהכל נגמר. הייתי מכור
למיקי והוא היה יותר גרוע מהסם הכי קשה בעולם. באותו לילה
החלטתי להיגמל. זה בשבילי היה האור הרחוק בקצה המנהרה. ומעדתי
אין ספור פעמים. הוא היה מגיע ורוצה את מנת המין הרגילה ולא
יכולתי לסרב. ובכיתי כל כך הרבה שכבר לא נשארו לי דמעות. אבל
לא ויתרתי. ידעתי שהוא מזיק לי ושאני חייב לברוח. ככל שרצתי
יותר מהר הרגשתי שהוא מאחורי, נושף בעורפי ומושך אותי חזרה.
לבסוף הגיעה פריצת הדרך. הוא הגיע אלי ואני לא הכנסתי אותו.
ניצחתי אותו. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל לסרב לו. להפתעתי במקום
להרגיש מיוסר ולהצטער שלא הכנסתי אותו הרגשתי טוב עם עצמי.
נכנסתי למיטה לבדי ונרדמתי מיד כשחיוך גדול נסוך על פני.


"... And you're down on your knees. It's too late.
Don't come crawling. And you lie by my feet
What a big mistake. I see you fallin'. I could sting like a
bee
Careful how you treat me. I don't think I'll accept your
sorry invitation
Close the door as you leave..."

מאותו יום ניתקתי איתו קשר לחלוטין. הוא ניסה לבוא עוד כמה
פעמים אבל אני לא הסכמתי לשמוע אותו. החיים שלי חזרו למסלול
שלהם. לא חיפשתי עוד אהבה רגילה. חיפשתי אהבה שבה אני אקבל ולא
רק אתן. בעצם אולי זה בדיוק ההגדרה של אהבה רגילה. ואז אחרי
שנתיים וחצי הוא הופיע שוב. הוא רצה להיפגש כידידים ותיקים ולא
היה איכפת לי. כבר הייתה לי אהבה חדשה שחלקתי איתה דירה.
הזמנתי אותו אלי והוא הגיע. פתחתי בשיחת חולין מתחמק מהנושא
העיקרי אבל הוא נשבר במהירות. הוא התחנן להזדמנות נוספת. הוא
אמר שהוא הבין שהוא אוהב אותי ושהוא טעה. הוא התנצל שוב ושוב
וביקש ממני שאני אשקול מחדש את היחסים בינינו. רגע של שקט עמוק
וחודר עבר בינינו. הוא חיכה למוצא פי. המצב הזה שעשע אותי.
התפקידים שלנו התחלפו. הפעם הוא ירד על הברכיים שלו ואני הייתי
המחליט. אמרתי לו שאני השתנתי. שאני לא האדם התלותי שהייתי אז.
שהיום אני הרבה יותר בטוח ומסוגל להשיב מלחמה. ראיתי בעיניו את
כל תקוותיו מתנפצות. הוא מלמל שאולי אנחנו צריכים לנסות בכל
זאת ואני התחלתי לאבד את סבלנותי. אמרתי לו שאני כרגע במערכת
יחסים אמיתית שבה אני לא ברירת מחדל. נעמדתי והוא נתן בי מבט
אחרון. זה היה אחד מהמבטים הכובשים שתמיד הייתי נכנע להם. הפעם
לא הייתה לו שום השפעה עלי. חייכתי וביקשתי ממנו שיסגור את
הדלת אחריו.


מוקדש לנטלי הגדולה שהשירים המדהימים שלה מראים לי שיש לפחות
אחת שמבינה בדיוק מה עובר עלי