המעלית היא הדבר הכי מפתיע שיכול להיות. ככה אני חושב. אתה
מצפה לה שהיא תרד ישר בשבילך ולפעמים מקווה שאף אחד לא יהיה
בתוכה. אבל בבניין בו אני מתגורר זה קצת אחרת.

אני מתעורר בבוקר יפה, אור השמש נכנס דרך התריסים ומלטף את פני
בעדינות וברוגע. איזה יום מקסים. מתעשת קצת וקם מהמיטה בכיוון
לשירותים, מוריד את המכנסיים ואת התחתונים, מכין את האיש הקטן
שאני מכנה אותו (ג'מבו) ומשתין כאילו אין מחר, ועושה מן פרצוף
כזה של הנאה וחיוך דבילי עולה על שפתיי. השלב הכי חשוב אחרי
שהשתן אזל לו הוא הניעור, של הניעור הוא הכי חשוב אבל יש לזכור
את המשפט הבא:"נער פעם, נער מאתיים, אבל הטיפה האחרונה תמיד
במכנסיים". אני יוצא מהשירותים כמו חדש, פוסע לכיוון המקלחת,
שוטף פנים, מביא כמה סטירות ללחי כדי לוודא שאני ער, מצחצח
שיניים ומחייך לעצמי במראה, איזה בחור יפה אני. מניח תפילין,
מתפלל, מבקש כמה בקשות שכבר ביקשתי אותן בטוח אבל לא התגשמו
משום מה מחזיר את התפילין למגירה ולוקח עיתון של הבוקר. סיימתי
לקרוא את העיתון ואני מתכונן ליציאה. אני לבוש, אני מוכן, אני
מסודר ולקחתי את הארנק, מפתחות ות"ז. יצאתי מהדירה ונעלתי את
הדלת, הזמנתי את המעלית ואני ממתין, ממתין, ממתין עדיין ממתין.
מישהו תפס את המעלית אבל אני רגוע, יום יפה היום וממש כיף לי,
לא מזיז לי שהמעלית תפוסה, הרי אי אפשר להחזיק אותה זמן רב,
מתישהו ישחררו אותה.
ואני ממתין, מחכה וממתין, מוודא שנעלתי את הדלת וחוזר
לההמתין.
הנה, המעלית עולה, ואני ידעתי שישחררו אותה ואני רגוע.
היא עולה, עולה ואיך שהיא הגיעה כבר לקומה שלי היא עלתה עוד,
היא בגדה בי, ואני לא מבין איך, אבל מישהו אחר הזמין אותה לפני
ובטח גם חיכה יותר ממני אז לא ממש איכפת לי שהיא ברחה לי.
חזרתי להיות רגוע. והנה היא יורדת, יורדת ומגיעה אלי סוף סוף,
פותח את הדלת ו...
אין מקום, המעלית תפוסה והם עושים פרצוף כזה של: "נו, תשחרר את
הדלת אנחנו ממהרים, מה אתה לא רואה שאין מקום?", סגרתי את הדלת
וירדתי מאוכזב ומלא עצבים. למה דווקא היום? למה דווקא ביום
היפה הזה? אז בסופו של דבר ירדתי במדרגות.

הגעתי לקומת הקרקע וכולי מתנשף, אבל אני בסדר, העיקר שאני כבר
בחוץ, ושוב נרגעתי, כי היה יום יפה בחוץ, האוויר נעים,
הציפורים מצייצות אהבה, אישה תולה כביסה בחוץ, ילדים קטנים
משחקים מחבואים ויש חתול דרוס על הכביש, נחמד.
כאשר חזרתי מעיסוקי הביתה, לחצתי על הכפתור והזמנתי אותה שוב
ובזמן שאני ממתין נכנסה מישהי והיא ממש כוסית, כוסית זו לא
מילה, יותר נכון האמא של הכוסיות, כן בדיוק כך. ואני? אני
מרגיש כמו מלך, יש לי הזדמנות, היא לבשה חצאית מיני, רגליים
גבוהות ויפות, נשיות כאלה, הפלג העליון מושלם, מותניים נוחות
לאחיזה, עובר לאיזור החזה ואני מרגיש שאני בחלום, ופנים, איזה
פנים? מה היא עושה לידי ועוד בבניין הכי מסריח עלי אדמות?
המעלית הגיעה, ואיך שהזמנתי אותה להיכנס למעלית כאילו שזה הבית
שלי ואני כבר מתכנן בראש את מה שכל אחד אחר היה מתכנן מישהו
קורא לי לעצור, זה היה השכן מקומה שבע, ינעל הבוק, זה מה שחסר
לי עכשיו, שהוא יהרוס לי הכל.
היינו שלושתינו במעלית, כמובן שאני נצמדתי לבחורה הזו, בוחן לה
את הכל והשכן עושה לי פרצופים של: "תראה, תראה אותה זאתי... מה
הייתי עושה לה?", מה באמת הייתי עושה לה? הייתי עושה לה עוגה,
מסז', הייתי עושה לה אפילו צורות עם האצבעות. המעלית עצרה
בקומה שלי והיא באה אחרי ואני עושה פרצוף של לא מבין, רגע,
הלו, מה זה? לאן את הולכת? אז אמרתי לה "זו הקומה השישית, את
יודעת?!", והיא אמרה בקולה הסקסי והעמוק "כן, אני יודעת". "לאן
פנייך מועדות?", שאלתי, "אני הולכת לגדי", ואני עדיין מחזיק את
דלת המעלית ואני כבר שומע את כל הצרחות מלמטה של היי שחרר את
המעלית, וגם השכן שנמצא בתוכה כבר מתחיל להתעצבן, אז עזבתי את
הדלת, והמשכתי לשוחח איתה. "מה לך ולגדי? איך זה שלא ראיתי
אותך לפני כן?", "אני וגדו'ש כבר הרבה זמן ביחד", גדו'ש אה?
איך שהיא אמרה את זה ידעתי שהיא מטומטמת וקלה להשגה. "אז מסרי
לגדי שהוא מצא מישהי יפה מאוד", והיא אמרה "אני אמסור לו",
ואני מרים את הגבה השמאלית וחושב לעצמי, עד כמה נעל היא יכולה
להיות, במקום שתגיד תודה היא אמרה שהיא תמסור לו? "אז להתראות
לך, ולא איכפת לי אם תקפצי אלי אח"כ לביקור קטן". "אוקיי, אני
אחשוב על זה, ביי".
פתחתי את הדלת והסתכלתי דרך העינית אם גדי פותח לה את הדלת,
כן, הוא פתח הביא לה נשיקה והכנס אותה פנימה. ואני מקלל את
החרא הזה, שיזרוק כבר איזה עצם לשכן.
ישבתי על הכורסא ואז שמעתי דפיקה בדלת ואיך שהלב שלי דפק, זו
היא זו היא, היא באה אלי, אני לא מאמין. מה אני עושה? אני לא
סידרתי את עצמי, אמרתי לה את זה בצחוק. פתחתי את הדלת באיטיות
כמו בסרטי אימה, ואמרתי "ידעתי שתגיעי" והיא אמרה "מה זאת
אומרת שתגיעי, אני תמיד מגיעה בשעה הזו". זו הייתה אמא שלי.
"רפי, מה קרה לך?". "לא קרא לי כלום, סתם צחקתי איתך", איזה
יום עצוב.
ושוב דפיקה בדלת, ואני בחדר, שוכב על המיטה וחושב על הבחורה
ההיא שעלתה איתי במעלית, נזכר בכל חלק בגופה היפה, פתאום אני
שומע את אמא שלי, "הוא בחדר שלו ישן, למסור לו משהו?".
אחרי ששמעתי את הדלת נסגרת שאלתי את אמא שלי "מי זה היה?"
"זו הייתה מישהי שחיפשה אותך, אחת בשם אדווה והיא השאירה מספר
פלאפון", ואני חושב לעצמי, למה אני לא פתחתי את הדלת?

לבשתי את הכפכפים ויצאתי החוצה, הזמנתי את המעלית. חשבתי עוד
שהיא תהיה למטה ואני אתפוס אותה. ואני מחכה, מחכה, מחכה
והמעלית הגיעה, פותח את הדלת ורואה שם אישה בוכרית זקנה,
מטונפת עם ריח של מיונז מקולקל, כאילו שהיא לא שמעה על המילה
מקלחת, ויש לה מולים (שומות) על הפנים ליד השפתיים, ושיערות
שמבצבצות מהאוזניים, ואני מנסה להיזכר בכוסית הזו, שהייתה פה
לפני שעה, באותו מקום בו הזקנה הזו עומדת.
הגענו לקומת הקרקע והמעלית נתקעה, אלוהים... למה? למה עכשיו?
למה כשאני רוצה שיקרה משהו טוב קורה משהו רע? מילא להיתקע
במעלית, אבל לא עם הזקנה הזו. היא נלחצה, היא התחילה למלמל
משהו בבוכרית ואני מנסה להרגיע אותה, אבל היא זועקת, צורחת,
ואני אומר לה להירגע ושאנחנו נצא מפה, אבל היא בטח לא מבינה מה
אני אומר, ואז אני קורא "אלוהים" והיא חוזרת אחרי. הזקנה הזו
התעלפה, ואני כבר מתייאש, גם תקוע במעלית, גם הבוכרית הזו
התעלפה וגם הריח שיוצא ממנה מתפשט בחלל המעלית כאילו שהיא במצב
ריקבון.
בסופו של דבר השתמשתי בכוח עם הידיים ופתחתי את הדלת.
אני בחוץ, אבל מה עושים עם הגוויה הזו ששם? ניסיתי להעיר אותה,
היא לא מגיבה. עליתי במדרגות לקומה ראשונה ודפקתי על אחת
הדלתות שמישהו יבוא ויעזור לי, בא איזה מישהו והרמנו אותה,
והריח יצא לה מתוך הידיים, אני הרגשתי שאני עומד להתעלף. "אתה
יודע למי היא שייכת?", שאלתי את הבחור. "היא גרה בקומה שלוש".
העלינו אותה עד הדירה שלה, דפקנו בדלת ויצאה משם אישה צעירה,
בטח הבת של הסרח הזו, והיא זועקת "מה קרה, מה קרה?", ואני
סיפרתי לה הכל, ואיך שהשכבנו אותה על הספה בסלון היא פקחה
עיניים וצעקה "אלוהים, אלוהים... מעלית", ואני בלב קורא
לאלוהים ומבקש ממנו שיקח אותה כבר, אבל אלוהים בטח שומר על
היגיינה ולא רוצה להסריח את גן עדן, אני מבין אותו. בתה הודתה
לי ואני אומר לה שזה בסדר, שתרגיש טוב,
ופתאום הגוויה הזו אומרת "אדוני... תודה, תודה מאוד, אתה נשמה"
והמשיכה למלמל בבוכרית מילים שהיא בטח לא יודעת, ומתפלל שיקחו
ממנה את הנשמה.

וכך, פיספסתי את אדווה, והרווחתי זקנה בוכרית שהצלתי אותה
ממלאך המוות, שבטח גם הוא נבהל וברח ממנה. טוב, לפחות השאירה
מספר פלאפון. עליתי הביתה, אמא הכינה לי אוכל, ראיתי קצת
טלביזיה ונרדמתי מול המסך המהפנט.
כשהתעוררתי באמצע הלילה שמעתי רעשים, מהדירה של גדי, מן גניחות
כאלה, בטח הוא עושה לאדווה שעווה ברגליים או שהיא מנסה לפתוח
צנצנת של חמוצים וקשה לה, או שהוא סתם דופק לה את הצורה.
ואני מסתכל על המספר, צוחק ונכנס לחדר, שוכב, מסתכל על התיקרה
ופתאום אני רואה את הפנים של אדווה המתקרבות אלי, וככל שהיא
מתקרבת היא נהיית מדליקה יותר, עד שלפתע התברר שזו הבוכרית
הזקנה, ואני מכסה את הפנים עם השמיכה, זה לא קורה לי עכשיו,
מנסה לחשוב על הבחורות הכי סקסיות על אדמות, ג'ינה ג'יימסון,
טיירה בנקס, אנג'לינה ג'ולי... אדווה, הבוכרית הזקנה. מה יש
לי? מה קרה לשכל הכחול שלי?
בסופו של דבר, ישנתי טוב, ואיך שהתעוררתי שמעתי דפיקות וקולות
של שיפוצניקים, התברר... שמתקנים את המעלית.