חיים נוי / וזרעך |
עת תם החורף על גווך הארבעים,
חש חכמת עולם ואון הגוף,
כסלע ששטפו שמי אלוהים,
בזה עולם שולטים קני הסוף.
תידום מלכת על מפתן הרהב,
ובל תחמוד אשר שייך לזר,
עשה נחושת של חייך זהב,
ותסתפק במה שיש עכבר.
עוכבה שלכת: קמטי פניך סבך,
אנא דוהר: הלא תראה תפארת,
את זו המחכה בכאב בכרך,
ודע החוסן לא לעולם נשארת.
זיו ואון עת תחלוף משמרת,
הזמן יחרוש בתלם ויחריש:
באם תשכח שלך עם האחרת,
זרעך לריק ובלי מוריש.
1.9.94
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|