לדעתו של פיקסמן, לא היה בעולם אדם ראוי יותר ממנו להיות אבא.
הוא חשב שהוא טוב עם ילדים, ושהוא מודל לחיקוי, ויש לו גנים
טובים. הבן שלו ימות אדם גדול, בעל שם גדול, שכולם ידעו
להעריך.
בנו יהיה חכם ממנו, והוא עצמו יוכל להעניק לו מחכמתו, לשחק אתו
כדורגל ומשחקים אחרים, כי לפיקסמן כבר לא נשארו הרבה חברים.
לכן התחתן, כדאי שיכול להביא לעולם את הילד המיוחל.
מאז שגמר לשמור על המולדת למען בנו, עסק פיקסמן בהכנה, צריך
אישה. צריך מקצוע מכובד, כדי להשיג אישה, לתת בסיס כלכלי לבן.
אז הוא למד משפטים. אפילו השיג אישה, צעירה, חמה, לא יפה
במיוחד בעינו, אבל בהחלט יכולה ללדת. עברו עוד מספר שנים של
ניסיונות עד שהמחזור לא הגיעוהבטן החלה אט-אט לגדול.
כמובן שפיקסמן היה נרגש מאוד לקראת לידת בנו, אולי נרגש מדי,
ואולי התרגשותו המוגזמת לקראת ללידת תינוקו(שגדולה בהרבה
מהתרגשות המוגזמת של רוב האבות הצעירים) גרמה לכך שהתינוק לא
רצה להיוולד.
התינוק נשאר בבטן איימו, בתנוחה נוחה, ובחום. העולם בחוץ קר,
קר מדי, בתוך הרחם- חם בטוח יפה ונעים. התינוק נשאר בבטן
ואיימו הייתה מרוצה, אומנם רצתה לראות את התינוק גדל, ולשוחח
איתו, אבל גם היא הבינה שבפנים הרבה יותר בטוח ונעים,היא למדה
לאהוב את העובר, שלמד לאוהב אותה, והם השתדלו לא להפריע אחד
לשני, ונהנו מכל רגע.
לבן של פיקסמן היה את האינסטינקט, שחסר לכל כך הרבה אחרים,
שהעולם הגדול גדול מדי, אכזרי מדי,וקר מדי לבן אדם שברירי
כמהו, אימא שלו נראתה לו בצדק כאדם היחיד בעולם שידאג רק
לטובתו האישית, עובדה, היא יצרה בתוכה את הסביבה החמה והמושלמת
הזאת, והיא נשאה אותו בתוכה תשעה חודשים, ודאי תסכים ליותר.
היא כמובן הסכימה, גאה בזכותה לשאת בבטנה יצור כה נעלה.
השניים, כאמור, נהנו מכל רגע.
פיקסמן עצמו, לעומת זאת, לא נהנה. הוא רצה ללמד את בנו
כדורגל,וזה קצת קשה כשהוא נמצא בבטן הענקית של איימו, שהייתה
כבר הרבה יותר גדולה משאר בני האדם, למרות שבעצם גם היא וגם
בנה היו די רזים.  בסופו של דבר, פיקסמן התייאש ועזב, לאשתו לא
היה איכפת.
זמן  מה הסתובב עורך דין מתוסכל בארץ ישראל, מזניח עצמו, נראה
כעת מבוגר לגילו הלא ממש מבוגר, לא ממש צעיר. לא האמין שבן לא
יצא לו, איזה מין טבע הזה, הוא טבע באלכוהול, פוטר מהמשרד,
ונראה כהולך חסר מטרה בשביל אל הבטן החמה של האדמה. יום אחד
נפל לו האסימון, או יותר נכון מטבע של עשר אגרות. וכאשר התכופף
להרים אותו הבין שיש לו עוד צ'אנס, מצא עבודה, אישה, הריון. רק
בת, גם זה משהו.
אשתו הראשונה המשיכה לחיות באושר עם בנה בתוכה, עשר, עשרים,
שלושים שנים, ויותר. הייתה זאת אהבת אמת. יום אחד חלתה, ולאחר
זמן מה מתה.
בנה, שהרגיש בכך מיד, לקח את חבל הטבור וחתך את הרחם, את העור
המת, ויצא החוצה לאוויר האכזר של העולם, גבר ערום, שעיר
מאוד,בן 40.
ראשית הסתכל על פניה המכוערות של איימו המתה וחשב כמה הם יפות,
הם באמת היו מאוד יפות. אבל אז החל לצעוק ולרוץ ברחובות,כי
אהבתו היחידה מתה, וחצי קור דוקרים את גופו ומענים את נשמתו,
הוא אפילו לא התייחס לאנשים ההמומים שהסתכלו אליו,רק המשיך
לרוץ ולצעוק, כי נהרס עולמו האהוב ובמקום זה הגיע לעולם נורא.
אנשים, ונשים חזו בגבר ערום רץ ברחובות, ללא  כיוון,  אם צעקה
איומה חסרת פשר, הוא היה מהיר. ושעיר. גבר, כנראה, חלק חשבו
חוליה חסרה.
לבסוף נשכב מאחורי גנרטור חם, שחימם את סביבתו הקרובה, תוך
כדאי הפקת החשמל. הבן של פיקסמן נשכב שם, בתנוחה זהה לתנוחה
ששכב בבטן רוב הזמן, התחמם, למרות שעדין היה לו קר, ונשאר לשכב
שם עד מותו המאושר, כעבור כמה שעות. איש לא נתן לו שם.
אביו עבר במקרה ליד הגופה, לא ידע מי זה, השתדל לא להביט. עוד
באותו ערב ליבו פסק. למחרת נקברו בקברים סמוכים. היו אלה קברים
חמים ונוחים, כמו הקבר שבאישה.