מריאל ידעה רק טיפה אנגלית ואני ידעתי מעט מאד מלים בצרפתית.
כמה שעות לפני שהיא נסעה, ישבתי על המיטה בחדר שלה כשהיא ארזה.
היא הייתה חולה והתכוונה לעלות על אוטובוס לילה לעיר רישיקש
כדי לפגוש חברה שלה שנכנסה להיריון.
הסתכלתי במילון אנגלי-צרפתי, צרפתי-אנגלי שהיה מונח על המיטה.
"איך אומרים אבק בצרפתית?" שאלתי אותה באנגלית.
"אבק?" היא נענעה את הראש וכיווצה את הגבות כדי לומר לי שהיא
לא מכירה את המילה. הבקבוקים השחורים שהיו לה בשיער רקדו כשהיא
נענעה את הראש. היא הייתה רזה כמו מקל והיו לה עיניים של ילדה.
היא אהבה ללכת בהרים. חיפשתי במילון ומצאתי מול המלה אבק
באנגלית את המילה "Poussiere" בצרפתית.
לפני שלושה ימים, כשהייתה סופה בחוץ והיא חלתה, שכבנו בשקט
והסתכלנו בחלון. כל פעם שהיה ברק היא אמרה "אקלייר" והצביעה
לשמיים, ככה למדתי איך לומר ברק בצרפתית. אקלייר.
"איך אומרים דרך בצרפתית?" שאלתי אותה באנגלית. "אני לא יודעת
את המילה דרך", היא אמרה והבקבוקים שלה רקדו. היא המשיכה
לארוז. במילון היה כתוב "route".
Poussiere de la route", ככה אומרים?"
"כן," היא אמרה, "Poussiere de la route". היא הסתכלה עלי
ושאלה, "למה?"
לא ידעתי איך להסביר. "זה מסובך מדי", אמרתי בצרפתית, סה טו
קומפליקה". הרבה דברים אי אפשר היה להסביר. בספר שקראתי באותו
זמן, ספר שירה סיני שנקרא בעברית "ספר הדרך והסגולה" היה כתוב:
"היה אחד עם אבק הדרך ותגיע לעומק שבו כל הדברים דומים"

נפגשנו לחמישה ימים. דיברנו משפטים קטועים ושיחקנו שחמט בבית
קטן בהימלאיה, מעל שדות חיטה. המחזור שלה לא הגיע והיא חשבה
שאולי זה קשור לבחור אוסטרי שחזר כבר לאוסטריה ולא התעניין
בילדים או במשפחה. חברה שלה שיצאה איתה מצרפת, נכנסה להיריון
מבחור הודי. הם נפרדו ומריאל דאגה גם לה. בבוקר השני שקמנו
ביחד היא התחילה להקיא ולשלשל.
אצלי בבטן ישבה מועקה, כמו ענן אפור וכבד כבר יותר משנה, ולא
רצתה לעזוב. היא התחילה מבלבול שהלך והסתבך ולא השאיר אפילו
תשובה אחת, לא הצלחתי להבין למה ואיך. ניסיתי להגיע אל מקור
התחושה ולא הגעתי לשום מקום, לא הצלחתי לנחש מה יצר אותה
ומאיפה היא הגיעה, ולא הצלחתי לגרום לה לעזוב. כמעט כל בוקר
בכיתי ולא ידעתי למה. היא אמרה לי שאני נאנח הרבה ומעשן יותר
מדיי. רוב הזמן שתקנו. ביחד היה לנו קצת יותר קל, אבל היא כבר
ארזה.
ליוויתי אותה אל הכביש ומיד הגיע ג'יפ שלקח אותה לתחנת
האוטובוס. היא עלתה לארגז האחורי והתיישבה. כשהג'יפ התחיל
לנסוע הרגשתי שאנחנו כמו שתי נקודות קטנות על המפה שהולכות
ומתרחקות, הולכות וקטנות, עד שהן נעלמות מהעין ונשכחות.