פעם היתה הילדה הכי עצובה בעולם. הדמעות שלה יכלו למלא את כל
הים ועוד חמישים כוסות בירה גדולות במיוחד. כל חודש היא הייתה
אוספת דמעות לתוך בקבוק קטן מזכוכית של טיפות עיניים, מכניסה
אותו לתיבה קטנה מעץ ושולחת אותו אל מעבר לים הדמעות, אל העלם
הבודד היחיד שהיה בכל העולם ההוא. העולם שמעבר לעצב.
  פעם אחת, כשעמדה להכניס את הבקבוק לתיבה, הוא נפל והתנפץ
לרסיסים. היא נעצבה כל כך, אבל הדמעות פשוט לא הצליחו לזלוג.
העלם הבודד מעבר לים חיכה וחיכה, אך התיבה לא הגיעה, והילדה
העצובה לא הצליחה עוד למלא בקבוקים.
  אחרי שנים רבות של ציפייה העלם הבודד יצא לחפש אחריה, לראות
האם הילדה שאהב יותר מכל עדיין שם. הוא הפליג בים הדמעות, שהיה
מלא בסופות וסערות, והיה מקרה שבו אפילו עלתה מפלצת נוראית
מתוכו וכמעט בלעה את הספינה. אך העלם הבודד המשיך ולא ויתר, עד
שבסופו של דבר הגיע אל האי של הילדה העצובה שאהב. שם מצא אותה,
כשפניה עצובות כתמיד, ודמעה יבשה תלויה בקצה עינה, אך היא לא
הצליחה לבכות יותר. העלם הבודד אסף אותה אל זרועותיו, אימץ
אותה אל חזהו והיא שקעה בחיבוקו האוהב.
  הוא נשאר איתה על האי, והם חיו ביחד, העלם הבודד והילדה
העצובה. היא הייתה שלו, והוא אהב אותה יותר מכל, את הילדה
העצובה שלו. והיא, היא רק היתה עצובה.