סיפור מרגש על הדרך להגעה לשלווה פנימית, שכלית ורגשית, דרך
מציאת כלי הנגינה המתאים לך.

תרועות פתיחה בסגנון טרמולו

צליל גונג צורם

היה זה בוקר גשום וסגרירי עם ערפל רב. השעה הייתה 04:57 לפנות
בוקר, ביה"ח נראה שקט מאי פעם ועם זאת, זעקות רבות ובכי של
תינוק נשמעו במסדרונות מחלקת היולדות.
הנה נולד עוד תינוק לעולם בתאריך 04.1.1984 ואו הו, כמה ציפיות
היו מהתינוק הזה. מה הוא יתרום ויביא לעולם ולעצמו? האם הוא
יגדל להיות רופא? מנהל? מוזיקאי אולי? הו, כמה מחשבות מפחידות
ודאי הציפו את אותו בייבי ואת הוריו. אבל לא. כמו שהמונח
אומר:"שוואיה שוואיה" בערבית, כול דבר בעיתו. קודם כול צריך
לישון את שנת היופי, ואחרי זה ננבור במחשבות!
עם השנים גדל התינוק, ובעודו גדל, דאגו הוריו המשכילים לחשוף
אותו לסגנונות מוזיקה שונים ומרובים בכל עת שיכלו, ובכל דרך
כמעט שהייתה קיימת. החל ממוזיקה קלאסית, לג'אז, רוק, בלוז, ועד
לרוחנית ועוד רבים אחרים.
הוריו של הילד שמו לב מהר מאוד לשמיעה המוזיקלית שניחן בה
והאהבה שהתחילה בו לצלילים השונים. הילד היה מזמזם שירים
ולחנים שונים מעת לעת מבלי שידע מה הוא בדיוק מזמזם, אבל היה
זה מחולחל עמוק בפנים ופשוט צעק לצאת החוצה ממנו. בעקבות זאת,
קנו ההורים לילד תוף קטן ואורגן קטן בכדי שיוכל להתבטא, הקטן.
הילד שמח, ובהזדמנות הראשונה שנזדמנה לו התחיל לנגן על האורגן
הקטן. בעודו שומע בחדר השני את הרדיו של אביו משמיע צלילי
שירים של מאיר איינשטיין, ניסה הילד לחקות את הצלילים על
האורגן ואפילו צלח בכך.
בהמשך הזמן, המשיך הילד לחקות כך שירים רבים, עד שיום אחד איבד
את סבלנותו והרגיש הרגשת חיסרון כלשהו. הוא לא בדיוק ידע מהי
ההרגשה הזאת מכיוון שמעולם לא הרגיש שהמוזיקה והנגינה אינה
ממלאת אותו קודם לכן. הוריו הרגישו שהוא התנתק אט אט מהנגינה,
והבינו שמשהו מטריד אותו. הם הבינו בעצם, שהוא מחפש ליצור,
להתמקצע מעבר לכמה צלילי אורגן פשוטים, לדעת יותר, להיחשף
ליותר, ולבטא את עצמו בצורה מוחלטת ועצמאית ולא בעקבות דברים
אחרים ששמע בעבר ועוד ישמע בעתיד.
כתוצאה מכך, רשמו אותו הוריו לשיעורי פסנתר מקצועיים עם מורה,
וכן קנו אורגן גדול יחסית שיהיה בבית.
הילד, שכבר מלאו לו 8 שנים, החל את השיעורים אצל המורה,
ובהתחלה שקד בהבנת החומר יותר מאשר בביצועו. אולם מהר מאוד
ייגעה אותו התיאוריה והוא הרגיש משתעמם מכך ופשוט חזר להלחנה
עצמאית. במהרה, הרגיש שגם המורה אינו מספק לו עניין רב בלימוד
ובנגינה עצמה באופן כללי, ובשלב מסוים פשוט הפסיק להגיע
לשיעורים, עד שבסופו של דבר ביקש הילד מהוריו להפסיק את
השיעורים לגמרי.
לאחר זמן מה הציעו ההורים לילד לשקול לקחת שיעורים מחדש, והפעם
עם מורה אחר. לאחר מספר שיחות וניסיונות שווא, הילד השתכנע
לבסוף והחל בשיעורים מחודשים עם מורה אחר. אך שוב, הילד איבד
את סבלנותו משקידה בתיאוריה ורצה פשוט לנגן. הוא לא הבין את
החשיבות הרבה שיש לתיאוריה להציע ולתרום לפיתוחו האישי שחיפש
כול כך.
וכך, עם השנים נגיעתו של הילד באורגן פחתה ופחתה עד שפסקה
לגמרי נגינתו לתקופות ארוכות מאוד ורק לעיתים רחוקות היה מקדיש
לכך זמן.
אל תשאלו איך, באופן מפתיע משהו, הילד הרגיש רצון עז להתחיל
לשחק כדורסל וללמוד בצורה מקצועית. הוריו, שכבר היו ידועים
כמאוד תומכים בכל דבר שיבחר הילד, לכן עם עלייתו לכיתה ג' רשמו
אותו במהרה למועדון "מכבי ת"א - כדורסל נוער". חשוב לציין שעשו
זאת בידיעה שרוב הסיכויים שהילד לא יצליח בענף זה, בעקבות
מגבלה עיקרית שהייתה לו שהיא - אסתמה (קצרת, קוצר נשימה).
אולם, בכל זאת האמינו ביכולתו של הילד להצליח ורצו שיהיה לו רק
טוב ואושר.

חלפו ועברו השנים, הילד גדל להיות נער וכשעלה לכיתה ז' עבר
פציעה משמעותית שהשביתה אותו מענף הכדורסל למספר חודשים. כמו
כן, המצב הכלכלי בבית לא היה מזהיר פנים ומתוך הבנת המצב החליט
ביחד עם הוריו להפסיק להתאמן במועדון הכדורסל. כעבור שנתיים
הרגיש הנער צורך עז מאוד לחזור לתחום המוזיקה בדרך כלשהי,
ודווקא לא לחזור לאותו אורגן שניגן עליו מספר שנים. הנער חש
שמתאים לו ללמוד לתופף, ואילו הפעם הוריו עמדו מנגד ולא תמכו
ברעיון מסיבה לא מובנת ממש. הם הציעו לו שקודם ינסה ללמוד
ולנגן על כלי-נשיפה כלשהו שיכול לתרום לו מאוד מבחינת מחלת
האסתמה שהייתה לו. הנער החליט על תכנית חכמה ונתן לכך ניסיון
רק כדי לרצות את הוריו, וכחודש ימים אחר-כך אמר להם שהוא אינו
יכול יותר והוא עובר לתופים.
הנער נכנס לכל עניין התיפוף חזק מאוד, והפעם אף השקיע רבות גם
בחומר התיאורטי בנוסף למקצועי, לאחר שזכר איזו טעות עשה בעבר.
אולם, מכיוון שהתחיל לעבור בחינות בגרות בסוף כיתה ט' ועקב לחץ
רב בלימודים לא המשיך ללמוד ולתופף בשנה שלאחר מכן, אך הבטיח
לעצמו שישוב לכך בעתיד.
באותה עת הרגיש הנער שהוא כישלון מוזיקלי שיכול להיות מבטיח.
בכל פעם שפנה לתחום המוזיקה לא יכול היה לעסוק בו מספיק
ברצינות, אם מחמת חוסר סבלנות מצדו כשרק התחיל, ואם זה מחמת
חוסר זמן ותשומת לב בעקבות הלימודים בהמשך הדרך. כול כך הרבה
לחנים כתובים, קלטות טייפ שהקליט, סכמות מפורטות במוחו של
הצעיר, ועם זאת הכול היה זרוק אי שם על איזה מדף זנוח, בהמתנה
שמישהו ירים אותם, ינקה את האבק מעליהם ויהפוך את הנייר
לצלילים חיים מחדש.

עברו עוד 3 שנים, והנער כבר הפך לגבר, סיים את התיכון ויצא
לחופש הגדול שלפני הגיוס. ביום קיצי אחד, טייל עם חבר ברחוב,
שבמקרה של ממש מנגן על גיטרה. אותו חבר טחן לו בשכל על כמה
שהוא חייב לנסות את הכלי הזה, ושאין לו מושג מה הוא מפסיד, עד
שלבסוף שחר נשבר והסכים. החבר לקח אותו לחנות גיטרות בת"א, ישב
איתו כמעט שעתיים שלמות בנגינה, הסברים, צחקוקים ושכנועים עד
שלבסוף הוא השתכנע. שחר חשב לעצמו באותו זמן: "עדיין לא ניסיתי
את הכלי הזה... מה כבר יכול לקרות? הרבה זמן לא ניגנתי על
משהו, אולי זה יכול להתאים לי, אולי יש משהו מיוחד שלא שמתי לב
בכלי בעל הצורה היפה הזאת שלא חשבתי עליו אפילו בעבר". שחר בחר
לעצמו גיטרה קלאסית בעלת צורה ספרדית יחד עם קייס, שילם במקום
במזומן 400 ש"ח בעזרת השלמה קטנה מצד חברו ויצא לדרכו. כשהגיע
לבית שלו ישב אתו חברו ולימד אותו אקורדים בסיסיים וקצת
תיאוריה בסיסית, ומשם והלאה, יצא שחר למסע מופלא ומתמשך של
הכרת כלי הנגינה הכול כך מופלא הזה, שעדיין נמשך עד עצם היום
הזה.
מאותו יום עברו בערך 4 שנים, ואני עדיין מנגן. בכל הזדמנות
שאפשר, בכל רגע חופשי, בכל פעם שעובר עלי יום טוב או יום חרא,
ברגע של שעמום וברגע של הברקה. אני חייב את התודה לאותו חבר,
ועל אותו יום.
מצאתי את מה שחיפשתי כמעט כל חיי בערך.
עכשיו אני נושם לרווחה בחופשיות.