תמיד חלמתי שיהיה לי כלב, כזה חכם, יפה. ורצוי שידע לדבר, אבל
אני אוהב אותו בכל מקרה, גם אם הוא רק ינבח. אבל אנחנו גרים
בדירה שכורה,  והבלבית לא מרשה חיות בדירה. שאלתי את אמא מה זה
בלבית, והיא אמרה לי שהדירה שלנו שייכת לו. נורא רחמתי עליו
שאנחנו גרים לו בדירה, כי פעם יוסי לקח לי את הכדור, ואחרי זה
כל פעם שראיתי אותו משחק בו הייתי נורא עצוב. הייתי מנסה לקחת
אותו בחזרה, אבל יוסי הוא הילד הכי חזק בשכונה, ופחדתי שהוא
ירביץ לי.

אני אף פעם לא פגשתי את הבלבית הזה, אבל אני לא חושב שאמא יותר
חזקה ממנו, כי היא כל הזמן נורא עייפה מהעבודה שלה, והיא חוזרת
נורא מאוחר הביתה, ובגלל זה אין לה זמן להיות אתי ובגלל זה אני
נורא רוצה כלב. והבלבית הזה, שאני בכלל לא יודע למה הוא לא
לוקח את הדירה שלו בחזרה (מעניין איפה הוא גר... ברחוב? בטח
אצל אמא שלו) לא מרשה לי. אולי זה כי הוא כועס עלי. אולי אני
בכלל ישן לו בחדר.

אמא ראתה שאני עצוב שאין לי כלב, אז היא לקחה אותי לחנות עם
המון חיות (היה שם אפילו תוכי, אבל לא מדבר) וקנתה לי צנצנת
גדולה עם דג זהב בפנים. למחרת, כשחזרתי הביתה מהביצפר, חיממתי
לי במיקרו את הארוחת צהריים שאמא השאירה במקרר, והלכתי לשחק עם
יונה (ככה קראו לדג). הוצאתי אותו מהצנצנת, כדי ללטף אותו,
במקום את הכלב שלא יהיה לי, אבל הוא התחלק לי מהיד (כי הוא היה
רטוב כזה ומחליק) ונפל על הרצפה. הוא קפץ קפיצות קטנות על
הרצפה, וזה נורא הצחיק אותי, אבל אז הוא התעייף והפסיק. הוא לא
זז כמה זמן, גם לא אחרי שדגדגתי אותו, ורק הסתכל עלי בעין אחת.
חשבתי שהוא התקלקל, אבל כשאמא חזרה היא אמרה לי שהוא מת,
ושצריך לקבור אותו. אז שנינו הלכנו לשירותים, זרקנו אותו
לאסלה, והורדנו עליו את המים.
כשהייתי בן שנה גם אבא שלי מת, אני לא זוכר אותו בכלל, אבל
כשקברנו את יונה פתאום חשבתי עליו, ולא הבנתי איך הצליחו לדחוף
אותו לאסלה ולהוריד את המים. כנראה הוא היה גמד.
דווקא בתמונות הוא נראה רגיל.

אז זהו. אין לי כלב, ואין לי דג. ואני נורא רוצה שיהיה לי
מישהו לדבר איתו כשאני לבד, לפני שאמא באה. אני חושב שאני אגדל
לי מלפפון חמוץ.
אני אקרא לו יהושע.

                                   

יום אחד רותי, שהיא הילדה הכי יפה בג' 2 ואולי בכל הביצפר
בכלל, שאלה אותי אם היא יכולה ללמוד אצלי למבחן במולדת.
אני התלמיד הכי טוב בכיתה. הילדים אומרים שזה כי אני חרשן.
המורה אומרת שאני חרוץ. אמא אומרת שזה בגלל שאני גאון של אמא,
אבל רק אני יודע שזה בגלל שאין לי מה לעשות עד שאמא חוזרת
מהעבודה, חוץ מללמוד ולהסתכל על יהושע.
אז ברור שאמרתי לרותי, שכל ילד בג' 2 היה רוצה להיות איתה
בזוג, כי אין בן בכיתה שלא אוהב אותה או לפחות מחבב אותה פלוס,
שאני אלמד איתה בכיף ושאם היא רוצה גם נלמד ביחד למבחנים בתורה
ובחשבון.
אחרי הצהריים היא באה אלי, ולמדנו ביחד. אחרי שגמרנו הראיתי לה
את האוסף בולים שלי, אבל זה לא עניין אותה, אז הראיתי לה את
יהושע. היא הסתכלה עלי ושאלה אותי למה אני מראה לה מלפפון
חמוץ. קצת כעסתי שהיא קוראת ליהושע מלפפון חמוץ בפרצוף, אבל
הסברתי לה שזה לא מלפפון חמוץ,  זה יהושע ואני מגדל אותו. (לא
סיפרתי לה שאני מנסה ללמד אותו לעשות טריקים, כי הוא עוד לא
יודע לתת יד כשאומרים לו "יהושע, תעשה שלום", והוא גם לא יודע
להתגלגל (לא בעצמו, בכל אופן). הטריק היחיד שהוא עושה ממש טוב
זה כשאני אומר לו לשחק מת. אז הוא נורא שקט כזה, ולא זז, והוא
כמעט מצליח לעבוד עלי).
היא הסתכלה עלי, התחילה לצחוק ואמרה שהיא לא מאמינה שאני קורא
לירקות בשמות ושעכשיו היא מבינה למה כולם אומרים שאני מוזר.
למחרת בבוקר על השולחן שלי בכיתה היה בצל והיה רשום עליו "אבא
של אבנר". כעסתי נורא כי לא יפה לצחוק על אבא שלי כי הוא מת,
וגם כי אבא שלי לא היה בצל, הכי הרבה הוא היה גמד, וגם בזה אני
לא בטוח, כי בתמונות הוא נראה רגיל.
ואחר כך, בהפסקת עשר, יוסי שהוא הילד הכי חזק בביצפר וגם אוהב
את רותי, זרק עלי עגבניה וצעק לי שכשאני אהיה גדול אני אתחתן
איתה ושהילדים שלנו יהיו קטשופ. כולם צחקו עלי נורא, אז ברחתי
הביתה, ואחר כך קצת בכיתי.
יהושע ניחם אותי.
אני לא חושב שאני אלמד עם רותי עוד פעם.
                                         

אמא אמרה לי שיש לה חבר חדש. קוראים לו יהורם, והוא רואה
חשבון. אני לא כל כך יודע מה זה, אבל זה נורא מוזר, כי גם אני
רואה חשבון... לא ידעתי שזה עבודה. אולי כשאני אהיה גדול אני
אהיה רואה ספרות, כי זה המקצוע האהוב עלי.
היא גם אמרה שיהורם הוא הבלבית שלנו, וזה היה לי קצת מוזר.
בפעם הראשונה שפגשתי את יהורם קצת פחדתי, אבל הוא היה נורא
נחמד, ולא נראה לי שהוא כעס עלי על זה שאני ישן לו בחדר. רציתי
לשאול אותו מה אכפת לו שיהיה לי כלב, אם אחרי הכל הוא לא כועס
עלי, אבל התביישתי...
ואז, יום אחד, אמא חזרה מהעבודה עם שקית בורקסים, ושאלה אותי
מה דעתי שנזמין את יהורם לארוחת ערב. דווקא שמחתי, כי הוא
הבטיח לי לראות איתו את המשחק של מכבי תל אביב בכדורסל, ולבד
אמא לא מרשה לי להשאר כל כך מאוחר ער.
בערב הוא בא, ואכלנו כולנו. אני סיימתי ראשון, ורצתי לסלון
לפתוח את הטלוויזיה. כשהתחיל המשחק קראתי לו, שיבוא לראות
איתי, והוא יצא מהמטבח, וביד שלו.. ביד שלו היה יהושע. חצי
יהושע, ליתר דיוק. הוא אכל לי את החבר היחידי שלי!
כשקלטתי מה קרה צעקתי עליו: "רשע אחד! הרגת את יהושע! אני לא
אשם שאני ישן לך בחדר, למה הרגת לי את יהושע??" ורצתי בוכה
לחדר.
אמא באה אלי, כועסת נורא, ואמרה לי שנורא הבהלתי את יהורם
ושהיא רוצה שאני אתנצל. זה עשה לי לבכות עוד יותר חזק, כי אכפת
לה מהבלבית רואה חשבון הזה יותר ממה שאכפת לה מיהושע שהוא החבר
היחיד שלי.
ואז יהורם בא לחדר, ואמר שהוא מצטער נורא, ושהוא לא ידע שיש לי
כזאת מערכת יחסים עם מלפפונים חמוצים, ושהוא רוצה לפצות אותי.
מחר נלך לבחור כלב.