אני זוכר כשנולדת, חייכת אליי,
הבטתי בך, במבט מהורהר,
נולדת בתור אח, נולדת בתור חבר,
ידיד נפש שלא עוזב.

גדלנו ביחד אני ואתה,
שנתיים הפרידו, אך לא הפריעו,
וכשגדלנו ביחד, לצבא הלכנו,
התגייסנו לאותה יחידה.

אימונים מחשלים, פקדו את ימינו,
אימונים מפרכים, חישלו את ליבנו,
כרתנו ברית דמים בינינו,
אחים לנשק, אחים בדם.

אותו יום היינו שנינו באותו האוהל,
התעוררנו לקול צעקות ויריות,
אמרו לנו, יש מלחמה,
קחו תרמילים, וסעו לחזית.

ארזנו את חפצינו בתוך שנייה,
מיומנים היינו, ועכשיו זאת לא בדיחה,
פנינו התקשו בבת-אחת,
הותירו אותנו מהורהרים, לרגעים ארוכים.

לפני שירדנו, והלכנו להילחם,
חיבקנו זה את זה בלי קול,
הבטנו זה בזה, בביטחון,
וכאילו אמרנו כבר את הכל.

ובתוך שדה הקרב התפצלנו,
שתי יריות נשמעו, וצעקה אחת גדולה,
ראיתי אותך נופל, זועק לעזרה,
ראיתי אותך נופל ולא קם חזרה.

ואליך רצתי, בכל כוחי,
אליך רצתי, אח שלי,
רצתי לעזרתך, רצתי להקימך,
סוככתי עליך, וקראתי לעזרה.

ופתאום, עוד ירייה נשמעה,
פילחה את הדממה הנוראה,
נתקעה בצווארי, והתיזה דמי,
בתוך שדה הקרב, מוות בלי קול.

ואני נפלתי עליך, בקול אנקה חלושה,
ציפיתי לעזרה, לנס שיגיע ויגאל,
ואני כבר מרחף בין שמים וארץ,
והמפגש הבא הוא בעולם המוות.

אמרנו שהמוות לא יפריד ביננו,
ושנינו נורינו מאהבתנו.