"לא, די, תפסיק". היא נאנחה, ידיה אוחזות בראשו. הוא הרים את
חולצתה ונישק את בטנה, מתחיל לעשות את דרכו מעלה בעוד ידיו
עושות את דרכן מטה. "אל תדאגי. לא נעשה שום דבר  שאת לא רוצה".
הבטיח לה. הוא נישק כל כך טוב. ידיו כעת אחזו במותניה והוא
נישק בעדינות ונחישות. כמו שהנשיקות הכי טובות צריכות להיות.
היא נרגעה מעט ונאנחה. הוא ירד לאורך צווארה, עלה אל האוזן,
והיא נאנחה שוב. זה הרגיש כל כך טוב. אבל היא יודעת איך זה
גברים. נשיקות ועינוגים תמימים לא נמשכים לנצח. הוא ירצה יותר.
והיא לא הייתה יכולה לבקש משהו, אם לא התכוונה לתת חזרה.
"לא. די". אמרה בקול רם יותר הפעם. והפעם הוא הסתכל עליה, נשען
על מרפק אחד, אך ידו השנייה טיילה על ירכה, מצידה החיצוני
והפנימי. זה הרגיש כל כך, כל כך טוב. אולי... לא. היא לא יכולה
לשכב אתו. זה לא מספיק מתאים. לא מספיק נוח. זה לא מה שהיא
באמת רוצה. זה רק הגוף שלה מגיב למגע. פיזיקה פשוטה. מכאניקה
פשוטה. מה שלא יהיה. סקס היא לא עושה הערב. לא משנה כמה טוב
הוא, או כמה מגורה היא.
"לא!" קראה אליו ועצרה את ידו בידה, בעודה מתרוממת מהמיטה.
"תירגעי, בסדר? אל תפחדי. אני יודע שעבר זמן. אבל אני לא אכאיב
לך. יהיה בסדר, אתה באמת תיהני". הבטיח לה, ולחץ על כתפיה
שתשכב שוב, ראשו מורכן שנית אליה, מכוון לחזה. "אני לא רוצה".
אמרה, נאבקת בגופה ובגופו. "פשוט תשכבי", הורה לה, ושם את ידו
על פיה בעדינות, לחסום התנגדויות נוספות.
פאניקה השתלטה עליה לפתע, היא סובבה את ראשה מידו וסטרה לו על
לחיו הפנויה. מנצלת את ההפתעה, הדפה אותו ממנה וקמה מהמיטה.
היא יישרה את חולצתה, סגרה את כפתור הג'ינס שלה והלכה לסלון
לנעול את נעליה. "אני מצטער", אמר לה מפתח חדר השינה שלו. הוא
לא לבש את חולצתו בחזרה, אך סגר את מכנסיו. "אני יודעת. גם אני
מצטערת", אמרה. "על הסטירה, זאת אומרת. לא התכוונתי, פשוט...
אני לא יכולה הערב. זה..." היא לא ידעה איך להסביר. "זה בסדר,
באמת. הייתי צריך לעצור". אמר והתיישב על הספה, כשהיא קמה. "אל
תדאג לזה". הרגיעה כסדרה את תיקה שוב ושוב על כתפה. "אבל אני
מעדיפה ללכת, כי במצב שאני ואתה בו הערב, כנראה עדיף שלא..."
היא שוב לא ידעה מה להגיד. "דבר איתי מחר, בסדר? אני באמת לא
כועסת. זה רק המצב". היא עמדה לרגע, לא בטוחה אם להגיד דבר
נוסף או לא. ואז רכנה אליו, ונתנה לשפתיו נשיקה קטנה. "את
יודעת שאכפת לי, נכון?" שאל, והיא הנהנה. "אני אצלצל עוד 20
דקות לוודא שהגעת הביתה בשלום". אמר. היא רק הסתכלה עליו
ויצאה.
היא ירדה במדרגות לרחוב והחלה ללכת. היא מכירה אותו כבר שלושה
חודשים, ובחודשיים וחצי האחרונים למדה להכיר את האזור הזה
היטב. "אולי הייתי צריכה להישאר", חשבה בקול רם. "אני סתם
לחוצה", צחקה על עצמה. לא, די. עזבי אותך. לא התאים לך, וזהו.
את לא צריכה לתת סיבות לאף אחד.
"נכון", הסכימה עם ראשה. והסכמה זו, בקול רם, גרמה לה להרגיש
טוב. היא אמנם מצטערת שהרסה את הפגישה, הוא באמת בחור טוב, אבל
היא נשארה נאמנה לעצמה, וזה הרבה יותר טוב.
פתאום צלצל הטלפון שלה. הוא נשמע רועש בלב הרחוב השומם ב-11
בלילה. היא הסתכלה על הצג. היא חייכה. הוא כבר בודק מה איתה.
או שהוא רק רוצה להתנצל שוב. או סתם להעביר לה את הזמן עד
שתתפוס מונית לצד השני של העיר. בכל מקרה, היא שמחה שיש לה
אותו כרגע. באמת, באמת בחור טוב. אך לפני שהיא הספיקה לענות,
יד נלחצה אל פיה ואחרת אל גופה, והיא נמשכה אל אחת הסמטאות
שהיוו מקום לכל הפחים הגדולים של הבניינים בסביבה. "לא! לא!"
צרחה. "תעזוב אותי!" אך מייד נקשר סמרטוט לפיה והיא לא הייתה
יכולה לדבר עוד. בקושי הצליחה לנשום.
הגבר הדף אותה לאחור, פנימה יותר לתוך הסמטה, והיא נפלה לכביש.
לפני שהבינה מה קורה לה והספיקה להתיר את פיה, זינק אליה וקשר
את ידיה בסמרטוט נוסף.
היא הביטה בו באימה, מנענעת בראשה בטירוף. הפלאפון שלה השמיע
צלצול, שהודיע שהודעה התקבלה. ואז מיד החל לצלצל שוב. אם רק
תוכל לענות לו. הוא לא נפל רחוק מאוד, אבל הוא לא היה אצלה
ביד, וזה מה ששינה כרגע. הייתי צריכה להישאר איתו, חשבה
במרירות, כשראתה את שמו שוב על הצג. עדיף השטן שמכירים. אך את
הגבר שעמד מעליה זה לא עניין. הוא פתח את חגורתו ואת מכנסיו,
הפשיל את תחתוניו מספיק והתנפל עליה.
היא לא הצליחה אפילו לבכות.