שוב משוטטת בין חרולי הזמן
"ונעו מים עד ים... ישוטטו..." (עמוס ח יב)
נטשתי חף בעצב, נטשתי עיר ובית.
הים עודנו מפריד אותי בי
בכל גדלו, קו צר על המפה
כפס אור בוקע מתך חריץ,
כמו מבט, עוד מתעכב לאחור
אולי קמט גהוץ ועקש של הזמן,
כאזובית בין סלעים.
אני מביטה לפנים,
כבדת ערפל מקדמת פני;
אני מפנה לאחור עיני
נוגעת בריחות נרדים,
קדומים אגורים בתהומים.
משב נוגה מרקיד חרש זקנת צליליו
על וילונות בלויים,
על אגרטל נטוי,
על נוף דהוי בקיר.
והוא לוחש מלים חיות, נובטות
מרהיבות ממרחקי הזמן,
מלים נוטעות בי אוצר גנוז לעד.
וגם החיוך חוזר על עקבותיו
רך ככותבות בצהרי יום קיץ
כליות המתיקות בחרולי הזמן.
כותבות: תאנים בשלות ומתוקות
חרול : קוץ דוקר
נרד :צמח בושם ריחני שנזכר בשיר השירים א יב
14.8.2005 |