פוקח את עיניי אל בוקר אחר ומוצא אותך מונח לידי, עיניים
מנחמות, שפתיים מרגשות, פיסת אור אנושית. אני נמשך, מסוחרר,
רגשות שחשבתי שהצלחתי להשקיע צפים מחדש בתוכי. נפתחים ומתמלאים
בטעם, מעצבים את עצמם אליך, מבקשים את נגיעתך בם. מתחדדים
בפינות לבי, הולמים בתוך ראשי, מהרהרים כל מחשבה יציבה לגבי
העולם שעברנו. אט אט מחלחלים אל תוך בינתי ופורשים לפניי
מציאות דמיונית בה אני ואתה חבוקים, משוחררים מכל פחד, חופשיים
באווירה שסובבת אותנו, נוגעים ביחד במיטה אחת חסרת צדדים
הנפרשת אל תוך האופק הבוהק מרוב געגועים, רגועים. כל גופי
מצטמרר לנוכח הבינה המתחדשת ומזיל דמעה מעיניי. אני מחלים, חש
ביגון המתרחק, סדקי שפתיי מתרפאים, השקעים שבלבי מתכסים, קרני
השמש משוטטות על גופי וצורבות בי מסקנה חדשה, מסקנה אחרת,
נטולת ספק ובעלת חשיבה ישירה כי האדם המונח קרוב אליה, הוא
מושא אהבתה.

פוקח את עיניי אל בוקר אחר, ארבעה קירות לבנים סביבי, "דיויד
לשפל" מתרגם את מה שקבור עמוק בתוכי. זוכר אותך מונח לידי
מהלילה הלא מדוקדק שעבר, עיניים עצומות, שפתיים רדומות, קור
המפלס את דרכו סביבך, אין בך שום אשמה. אולי זהו החלום האיטלקי
שבראשך. יודע כי אהבת ועדיין אוהב אך פער כמעט מציאותי טעון
ביני לבינך, נגיעה אוהבת משאירה טביעה. רגעים רבים חלמתי לרגע
הממשי הזה, מרחק נשיקה כוזבת, רוצה לחוש אותך, מתבייש לגעת,
מתבייש להסיט, מתבייש לגשת. גופי מפרש עצבים בעיניים בוהקות,
רגשותיי אינם נותנים לי מנוח, בועטים בי בכל הפינות. מה חולף
לו בתוך ראשך המונח על הכר, האם זהו המצפון שבולע אותך או אולי
זהו רגש שעבר?

מים שוטפים את גופי, מחליקים לאורך צריבות קרני השמש, רגלי
מוליכות אותי, רטובות, אל מיטת כוורת. מונח אני לצדך, פוקח אתה
את עינייך, מביט בי, מביט בך, מביט, תביט בי ותבין כי אני הוא
מושא אהבתך.