יובלי שותקת כשהיא רואה את התמונות שלו תלויות לי על הקיר.
יובלי שותקת ואני מחייכת אליה חיוך עקום ומורידה אותן בעדינות
אחת אחת מלוח השעם הגדול.
יובלי שותקת כשאני מניחה אותן בסלסלת עץ.
יובלי שותקת כשאני מניחה אותה מעל הארון.
יובלי שותקת כשאני מנגבת דמעה.

געגוע הוא כמו גידול ממאיר. הוא מתבשל בפנים לאט לאט, ובלי
שאני שמה לב אני נחנקת.
יורדת שישה קילו, ישנה 17 שעות ביממה, רבה עם כולם, מסתובבת עם
עיניים אדומות ונפוחות, לא מתקלחת כבר שלושה ימים.

יש נשיקות שאין להן מחיר, חיבוקים שנשארו רק זכרון מתוק.
הריח שלו דבוק לי לכל מקום,
או אולי פשוט טבוע עמוק בתוכי.
נהייתי ביצה מטונפת.

החיוך שלו בוער לי מפנים ואני רוצה להקיא אותו החוצה.
צמרמורת של מגע שלא ישוב.
הוא כאן והוא שם והוא לא פה באמת.
אף פעם לא קרוב מדי.
אף פעם לא מספיק קרוב.
אף פעם לא איתי.

יובלי נאנחת בשקט.
היא זוכרת.
פעם היתה מישהי...
היא היתה...
אני.


28.7.06