לבן. הכול לבן
פשוט לבן.

כמו במצלמה, לאט לאט הטשטוש הלא ברור נכנס לפוקוס ומגלה לי
דמות אישה עירומה. אבל... התמונה, היא זזה, אני זזה. אני
מתנועעת בפראות קדימה ואחורה. משהו מרגיש טוב. מאוד טוב.
האישה, נראה שהיא נהנית מכל תנועה שלי. היא מתפתלת. פניה מראים
לי... פניה... האישה הזאת... זאת אני!

אני עוצרת. נשענת על ידי, בוהה בה, בי... עדיין בתוכה, אני
יכולה להרגיש את זה. היא לא זזה.
אני קמה במהירות, יורדת מהמיטה, עירומה. לא אכפת לה, היא משלבת
את רגליה ונשארת לשכב, כאילו כלום. מה קרה? אני מעבירה מבט
המום על הגוף שלי, הגוף השעיר והגברי שלי. אני ניגשת אל האישה
ומביטה בה מקרוב. היא מתעלמת ממני. "אן" אני אומרת בקול נמוך.
זה לא הקול שלי. למה הפסקת? אני מדמיינת אותה אומרת  תמשיך.
תזיין אותי עוד. חזק!
שפתיה הרכות והבשרניות נעות לאיטן כשהיא לוחשת את מה שהרגע
חשבתי. אני מתרחקת מהאישה בזהירות. מה לעזאזל קורה פה? זאת
אני! למה אני נמצאת שם? למה אני בגוף הזה? איך?!
אני מסתובבת אל המראה שתלויה על ארון הבגדים ובוהה בגוף החדש
שלי. הדמות במראה מתחילה לאבד צורה, הופכת לכתם מטושטש שמרגע
לרגע הולך ומתכהה.

אני מחייכת. עיניי נפקחות. אני שוכבת על המיטה, עירומה. אני
מסובבת את ראשי. אני רואה את...אותו. הוא עומד מול המראה. מבטי
נמשך בעל-כורחי אל ההשתקפות של איברו הגדול והקשה. "בוא", אני
לוחשת. אחרי מבט חטוף דרך הראי הוא מסתובב ומביט בי. הוא מתקרב
אליי. אני מחייכת וממקמת את עצמי מחדש כשהוא עולה על המיטה
ורוכן מעלי. רגלי נפתחות בפיסוק. אני מרגישה אותו חודר לתוכי.
אהה  בלי להוציא קול אני מתנועעת איתו, בקצב שלו אהההה.
אני פותחת את פי אך שום דבר לא יוצא.  או, יותר חזק , אני
לוחשת לעצמי,  אוח אתה טוב!  אני יכולה להפסיק.
"אני טוב". הוא אומר בפתאומיות. אני בוהה בו באטימות, כבר לא
מרגישה דבר. אני מאבדת את שפיותי, אני חושבת ונותנת לעצמי
לשקוע לצד האפל של המוח שלי. גופי נע חסר חיים קדימה ואחורה,
בקצב שלו. אני מרגישה את עצמי חסרת הכרה. הכול לבן.

צפוף, לח ותשעה חודשים שאני אוכלת דרך צינור. העיניים שלי
עצומות ואני לא מצליחה בכלל לחשוב איך לפקוח אותן. צפוף. יותר
מדי צפוף! אני בועטת חזק.
אני רוצה לצאת . זאת לא מחשבה שלי. כאילו מישהו אמר לי את
זה. כאילו מישהו החדיר את המחשבה הזאת לראש שלי. תני לי לצאת
. כמו קול בראש שלי בלי צליל. זאת אני?
אני זזה. יותר צפוף. מה קורה פה? אני מרגישה לחץ על הראש, הוא
יוצא. אור! כמו לבן - פלורוסנטי, בוער מבעד לעפעפיים. לפקוח את
העיניים. אני חשבתי את זה? שאר הגוף שלי בחוץ, מישהו מפריד
אותי ממנה. העיניים שלי נפקחות. מישהו עטוף בבד, מישהי. הבד
הזה... ירוק? כן, ירוק. אני מרגישה ריחוק מסוים. אני כמהה
למשהו ואני לא יודעת מה. הוא רחוק, הוא לא פה! למה הוא לא פה?
אני רוצה את זה! לבכות? יש לי צורך לבכות אבל למה? הנה אימא!
היא מחזיקה אותי עכשיו! יצאתי משם. שוב, כאילו מישהו מחדיר
מחשבות לראש שלי.  משם!
איש מוריד את המסכה ומחייך אלי. זה הוא! אבל הוא לא עירום. אני
עירומה. האיש מרים אותי ומפנה אותי לעבר הבטן של אמא, "את
קולטת שיצאת משם?" הוא אומר. לא. לא יצאתי משם. זאת הבטן שלי,
איך יכול להיות שיצאתי משם? האיש מחזיר אותי לאמא. לאמא יש את
הפרצוף שלי...

בום

מישהו ירה בי? לא, הכו אותי. הוא עומד מולי בבגדים מלוכלכים.
אני נהדפת מהקיר בצורה לא טבעית, חוזרת אל האיש הזה. הכאב
מהמכה הולך ונעלם כשהיד שלו נעה אחורה. מכנסיו נפתחים ואיברו
חוזר לתוכי מבעד לחצאית הקרועה. הוא לוקח חזרה את מה שגמר ואני
סובלת שוב אבל אחורה. אחורה? מה הולך פה? הוא מכניס את אבר
המין שלו ממני ומוציא אותו חזרה אל תוך המכנס. באלימות הוא
מתקן את בגדי כאילו לא נקרעו מעולם, מאחה את הקרעים בחולצה
ובתחתונים. אחר כך הוא קופץ ממני בפתאומיות ומתרחק לאט לאט
כשחיוך זימה על פניו וצעדיו עקומים. זאת הפעם הראשונה שנאנסתי
ב-rewined.

אהה! את גומרת קול בראשי אני גומרת אוו-הא! אני גומרת!
תגמור גם אתה! אני צועקת עליו במוחי.
הוא משמיע אנחה וגומר בתוכי. אני פוקחת את עיניי ומסתכלת
עליו.
הייתי אתה, אני חושבת ומחייכת לעצמי. הוא בוהה בי במבט אטום.
ובעוד תשעה חודשים, אני מגלגלת במוחי את המחשבה, עוד תשעה
חודשים.
איך אני יודעת את זה? החיוך נמחק לי מהפרצוף.
הכול הופך שחור. רק שחור.
פשוט... שחור.