עוד לילה שלי מול המחשב. בלי אף אחד ליד, ואם יש אז זה תמיד
חייב להיות מעט מתסכל כי ככה זה עובד. עוד לילה של חוסר מעש.
אני נזכרתי במה שאחותי אמרה בצהריים, אז התיישבתי מול הקופסא -
"אין לך חיים חוץ מהמחשב, הא?", ואז אני הבנתי כמה אני באמת
לבד כשאני על המחשב. אני מדבר עם אנשים, אבל אני לא יכול
להתקרב אליהם ולהסתכל להם בעיניים. רק אני, גב שפוף, פורנו זול
ועריריות.

יש לי דברים שאני מת לעשות, אבל אף פעם לא באמת עושה.
יש לי חלומות שאני אף פעם לא מגשים.
יש לי חיים, אבל אני לא חי.

אני פשוט כאן. עוד שיחה, או כאילו שיחה באינטרנט שמסווה את
פגמי התקשורת שלי. עוד משחק אינטרנט סתום ב-12 בלילה, עוד חיי
חברה "אמיתיים" כשאני בעצם לבד בלי אף אחד מסביב. עוד זמן
שדולף, טיפה אחר טיפה, מרוקן אותי מהכל ומשטיח את המציאות.

זה הזמן להסכים בהכנעה לאחותי, אני חושב. כי אין לי מה לעשות
חוץ ממנו, אין לי חיים. רק ככה אני מדבר רוב הזמן עם החברים
שלי, רק ככה אני מרגיש מוקף באנשים לפי רשימת המסנג'ר שלי, רק
ככה אני קולח ומנוסח היטב, מול עוד משחק טיפשי. וזה עצוב
ומדכא. כל הזמן הזה שמתבזבז, כל מה שאני רציתי לעשות ודיברתי
עליו כל כך הרבה.

גיטרה, חדר כושר, תקווה חדשה, ללמוד פילוסופיה, ללמוד כמה
מילים בצרפתית. תקווה חדשה להיות מסוגל לאהוב מישהי. הכל נעלם,
אין רצון וכוח לשום דבר שמערב מאמץ. או טיפת תקווה. הכל שטוח,
וציני. יותר מדי פעמים הנאיביות והאמונה בעצמי ובאחרים התפוצצה
לי בפנים.

לחשוב שלא הייתי בים ולו פעם אחת לאורך כל החופש.
אני לא זוכר מתי עשיתי משהו משמעותי בכלל, אתם יודעים? מין
סימן של החופש, משהו שבאמת שווה זיכרון, מלבד כמה מפגשים
שיגרתיים או מלחיצים עם חברים שלי. כאלה שתמיד משמחים וממלאים
אותך, אבל רק ל3 שעות, או עד שמשהו משתבש.

ואולי זה לא המחשב בכלל, זה הלהט שנעלם. אין לי כוח יותר לעשות
דברים, אז אני דוחה או מבטל אותם. חלקם בכלל נזרקים לאחריות של
מישהו אחר כי הם דורשים כסף שאין לי. אני מרגיש כמו כישלון
כשאני יושב כאן, כמו סמרטוט. אני עושה משהו אבל אני לא עושה
כלום מלבד להקליק בעכבר בכמה נקודות וליצור מזה משהו.

אז הנה אני
סמרטוט.
איתי מת, עכשיו הוא "מיסטר בונד", "האיש והסקוץ'". עוד אידיוט
שמתבכיין על מר גורלו, וודאי יתלוננו על פאסימיות ומרירות.