אין כבר רומנטיקה בעולם.
אני לא מדבר רק על ורדים יפים או צעדה על חוף הים.
הדברים האלו נעלמו כשהבורג הומצא.
אבל אפילו הרומנטיקה שהחליפה את זה. הרומנטיקה של הביבים.
הרומנטיקה של המאפיה, ושל ההימורים. הרומנטיקה שגרמה לילדים
קטנים לרדוף אחרי ילדים טיפה יותר גדולים במעילי עור שכעת
נראים כקלישאה. הרומנטיקה הזו נעלמה.
כי העולם שלנו היום נכון יותר. ברור יותר. הסמים כבר לא לוקחים
אותך לעולמות אחרים, הם לא פותחים דלתות חדשות ולא מגלים לך
סודות. הם בסך הכל... משככים. וגם בני אדם הם רק... משככים.

הוא היה משכך כזה. מעין משחה שיכולתי למרוח בין מכה למכה. זה
היה בסדר מבחינתו, הוא אפילו היה שמח שהוא יכול לעזור. "העיקר
שתרגיש טוב, חומד". אולי זה היה המשכך שלו. להיות מנוצל על
ידי.
יותר קל להסתכל על זה כך. כן, הוא רצה בזה במידה מסוימת. אז
מרחתי אותו כשכאב.
מרחתי אותו כשלא יכולתי לסבול את כל השאר. כשהדבר היחיד שיכל
לפצות על זה היה הוא.
הרומנטיקה הישנה היתה מסתכלת על זה כעל אהבה. אבל זה לא נכון.
אהבה? איך אפשר לאהוב משכך כאבים? אתה יכול להודות לו. להתמכר
אליו. לסגוד לו. אבל לא לאהוב אותו. בשביל אהבה צריך גם לתת.
ואני? אני לא מוכן להימרח על אף אחד. יש לי מספיק משלי.
אז מרחתי אותו. ועכשיו, כשקצת יותר טוב הוא עדיין שם. במגירה
הראשונה מימין. למעלה. בבקבוק קטן ופקוק היטב. לכשיכאב.