כל המשפחה נסעה לנורבגיה
ונשארתי לבד עם אחי החייל.
נסענו לסבתא ביום שישי
ופגשנו את כל הדודים והבני דודים.
בעלה של דודתי, יוסי,
בא עם משקפי שמש.
הוא היה מאושפז שבועיים
בגלל כתם שחור שהתפשט לו על העין,
הרגשתי קצת רע שלא ידעתי מזה.
באמצע האוכל
התקשרתי להוריי בחוצלארץ,
כדי להגיד מזל טוב
לכבוד היומולדת של אמא שלי.
העברנו את הטלפון מיד ליד
כדי שכולם יכולו להגיד אותו הדבר.
במקום שבו שבדרך כלל
אבא שלי יושב
ישב אחיו הצעיר - יהודה,
שהימר בחייו בקלפים
על כל חמישים שקלים שנקלעו
לידיו.
בקיץ הזה הוא מציל מטעם העירייה.
אני יודע שיהודה מעריץ
את אבא שלי.
זה גורם לי לחנק בגרון
כשאני רואה את הדמיון -
קווי פנים של אותו ילד פחדן,
תנועות הידיים שמסגירות יהירות
והאופן בו הם מניחים את הכיפה
בזמן הקידוש.
האחד רואה חשבון שגר ברעננה,
השני מציל עני ועובד עירייה (בחסד).
בדרך חזרה אחי נהג עד רעננה.
ובסך הכל, בסוף שבוע הזה לבדנו
הסתדרנו לא רע.
ביום שבת בלילה הזמנו נודלס
מבלי לתכנן.
אני לומד להעריך את אחי
על דברים קטנים,
כמו לשים את האצבע ולדבר
במקומות שרוב האנשים שותקים,
זה מעיד על יושר מסויים.
אחרי שנים שלא עמדתי לצדו
בגלל שהיה לי קשה לסבול אותו
אני מוכן לרשום לו נקודות זכות
בקלות רבה יותר מאשר לכל
אחד אחר.
אני מבין שזה יותר מבסדר לעשות כך.
לא בגלל שום סיבה אחרת מלבד
הקירבה המשפחתית. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.