אם היית נותן לי פרח, הייתי מטפלת בו בהמון אהבה ומסירות.
הייתי שמה אותו בצנצנת זכוכית או קריסטל, לא קטנה וגם לא גדולה
מדי, בינונית.
הייתי מחליפה לו מים פעם ביום, למרות שהייתי מנסה שלא לטפח גם
את האהבה הזו יותר מדי.
הייתי מביטה עליו, מחכה, רואה אותו צומח, פורח, גדל.
נהנית מיופיו ומריחו, וגם מהמאביקים שאולי היו מגיעים, כדי
לינוק ממנו צוף.
אם היו מגיעים אליו מאביקים, לפרח בודד באגרטל מקריסטל, הייתי
יודעת שזה באמת פרח מיוחד.
כשהוא היה מתחיל לנבול הייתי ממשיכה להחליף לו את המים. לא
הייתי רוצה שלקראת הסוף היחסים שלי ושל הפרח יהרסו.
הייתי ממשיכה לנסות לטפח אותו, למרות שהזמן והטבע כבר עשו את
שלהם.
כשהוא היה נובל לגמרי אולי הייתי משאירה אותו עוד כמה ימים
באגרטל. כדי לתת לו ולי להתאושש מהאובדן, מהסוף.
אח"כ הייתי משחררת אותו לחופשי. אולי זורקת אותו סתם כך בגינה,
כדי שישמש כדשן לצמחים אחרים, או זורקת אותו לפח.
הייתי דואגת לפנות מקום לפרח חדש ואולי קצת אחר.