מאז שאני מכיר אותה היא שמה לאק אדום על הציפורניים כשהיא רוצה
להסתיר משהו.
לאק אדום בוהק כזה שהיא מורחת רק כשהיא צריכה להרגיש חזקה'
כשבעצם מבפנים עובר עליה משהו לא טוב. מין קטע כזה...
ממש כמו שהיא מדביקה ביומן סמיילי סגול לסמן יום מוצלח או
סמיילי ירוק אם עבר עליה יום מהגיהינום או כמו זה שהיא עונדת
רק את הטבעת מיוון מלפני 8 שנים ורק על אגודל היד השמאלית אם
יש לה באותו יום מבחן מאד חשוב או ראיון עבודה וכל דבר שמאד
חשוב לה להצליח בו...
זה עוד אחד מהרבה דברים שייחודיים רק לה. בעצם אולי לא רק לה,
אולי לעוד המון בנות, מאיפה אני יודע?
כל מה שאני יודע, זה שכשהיא עושה את השטיקים האלה שלה היא
נראית לי הכי מיוחדת שיש.
אני אוהב את האצבעות הארוכות שלה ככה טבעיות, נקיות ולא
מקושטות, ככה אני יודע שגם היא כרגע שקטה ואין שום סערה מטורפת
שעומדת להסתער עלינו ועל כל מה שמסביב.
אפשר לאמר שכשהציפורניים שלה צבועות בצבען הוורדרד הטבעי - אני
ישן יותר בשקט.

הייתם צריכים לראות אותה, את היפה שלי צועדת לכיווני עם שמלה
הודית תכולה והקוצים האדומים שלה מונחים על ראשה כמו כתר ראוי
למלכה. העיניים שלה בלטו ממרחק ואפילו הקבצן הרומני השיכור
שתמיד ישן, איכשהו מתעורר מהאנרגיה שמתפוצצת לה מהחיוך.
הנה... עוד 20 מטר והיא כאן... עוד רמזור אחד... נו, תתחלף
לירוק כבר... יופי! רק לחצות את המדרכה, שני צעדים... והנה היא
פה - זוהרת, קורנת ואני מאושר. חרמן ומאושר.
אני מחבק אותה חזק, מהחיבוקים האלו שאתה נותן לחברה שלך אחרי
שבועיים שלא ראית אותה, שבועיים בהם היית בדירה שלכם לבד
וגילית שבלעדיה אתה דביל אבוד, שבועיים שאתה ישן על אותם
סדינים בהם ישנתם והזדיינתם בלילה האחרון שלכם יחד לפני שהיא
נסעה... כזה חיבוק נתתי לה.
היפה שלי ירדה לסיני עם חברה, למרות המצב והאזהרות החריפות,
היא ירדה לסיני בטענה שהיא צריכה לנקות את הראש, להשתזף קצת
ובכלל, כל מה שיכול לקרות בסיני גם יכול לקרות בדיוק, אבל ממש
בדיוק, מתחת לבית.
אני אשקר אם אגיד שסבלתי. שבועיים שלמים אסף ואני היינו בים,
תופסים גלים, מפוצצים את הדירה בכמויות כאלה של חול שאפילו
החתול שלנו כבר לא הבין בדיוק איפה הארגז והתחיל להשתין בכל
פינה... הורדנו ראשים, הזמנו פיצה,קיללנו את גרמניה הנאצית
שקרעה לארגנטינה את הצורה וכמעט בכינו מאושר כשזידאן לקח את
ה'מצטיין'.
ככה שסבל טראגי לא היה שם בשבועיים האלו - אבל געגוע היה
והמון... ועכשיו היא בבית, דורותי שבה לקנזס ואפשר שוב לישון
טוב בלילה...
אנחנו מתנתקים מהחיבוק והיא לוקחת חצי צעד אחורה כדי להתבונן
בי, תופסת לי את הפנים עם שתי ידיים ומסתכלת עמוק עמוק. ואני
כ"כ מאושר, כ"כ מסונוור שכמעט מפספס את העובדה שהציפורניים של
היפה שלי צבועות באדום-אדום.
לא אדום-בורדו או אדום-שזיף או איך שבחורות קוראות למשחקי
הגוונים האלה...
אדום כמו צבע הדגל המונף בפניו של שור. אדום כזה. האדום שמסמן
שקטיושה גדולה הולכת לנחות כאן וצריך מהר לנוס למקלטים.

היא לא אומרת כלום וגם אני לא. אנחנו צועדים הביתה בשקט שלובים
יד ביד, אני אוחז ביד הרכה האדומה שלה, מבין שמשהו לא טוב עומד
לקרות ומדי פעם מגניב אליה מבט כדי לנסות לקלוט איזה רמז, תדר,
משהו שיכין אותי לקראת הלא-נודע.
סוויסה מהמכולת מנפנף לנו לשלום וצועק "Welcome to Israel"
והיא מחזירה לו נפנוף עם חמש אצבעות אדמדמות.
המחקרים שהוכיחו שגראס גורם לפרנויות, התבססו וודאי על החומר
שאסף ואני עישנו בשבועיים האחרונים. אני מזכיר לעצמי שזה חומר
חזק ואין שום צידוק לפחד שמתבשל בבטן...
הכל בסדר, הנה אנחנו בבית, הדירה מסודרת לכבוד חזרתה הביתה,
המקרר מלא במצרכים מהשוק ואפילו זר פרחים סגול ממתין לה על
שולחן הסלון. היפה שלי צונחת על הספה, מודיעה שהיא עייפה ומתה
להתקלח אבל לפני זה היא רוצה שאני אשב איתה קצת. אני רוצה
לשאול אותה איך היה, מה שלום סיני ולגלות מה הביא אותה למרוח
את הלאק האדום, אבל זה קצת קשה כשהיא מניחה את היד שלה על הזין
שלי ומלטפת אותו בתנועות מעגליות. אוטומטית, הזין שלי מתרומם
כדי לומר שלום ולספר כמה הוא התגעגע, היא פותחת לי את הרוכסן,
מוציאה אותו החוצה, ומתכופפת לתת לו נשיקה רטובה.
אני והפאניקה נעלמים למקום אחר, מניחים לשניים האלו לקיים את
הדיאלוג שלהם.
מלקיקות רטובות, היפה שלי מתחילה למצוץ לי אותו חזק ואני
מתבונן באצבעות שלה עוברות עליו כמציירות ציור עם חמש מברשות
משוחות בצבע אדום, אבל כרגע, איך לאמר - זה לא מה שמזיז לי
ת'זין.
המוח שובק ואני מתרווח ומלטף לה את הקוצים האדומים, מכניס יד
מתחת לשמלה, מלטף לה את הצוואר, את הגב ושמח שהיא הצליחה
להשתזף כ"כ יפה ושוב נזכר שאני אוהב אותה. המון.
כ"כ אוהב אותה, שבשנייה שהיא תנקה את הציפורניים עם אצטון -
אני עונד לה טבעת ומזמין רב.
אחרי 2 דקות (בכל זאת שבועיים) היפה מנגבת פיה בטישו ומושיטה
לי את החבילה. חיוך מרוח על פני שנינו והעיניים לא מתנתקות עד
הרגע בו היא נכנסת למקלחת וגם אז אני נשאר ככה, בוהה עם הזין
בחוץ. לאט הנשימות חוזרות לקצב הטבעי ובתיאום מושלם כשהיא
יוצאת מהמקלחת אני כבר מניח על השולחן שתי כוסות קפה וקערת
עוגיות - כן, רשמית אנחנו בבית.

סיני מדהימה, הן ישבו עם להקת מתופפים, אכלו דגים, צפתה
בשקיעות וטיילה הרבה לבדה בזמן שחברתה ניסתה לפתור את הסכסוך
הערבי-ישראלי בלהזדיין עם איזה סמיר שמטפל בנרגילות בבית הקפה
הסמוך.
ככה שליפה שלי היה הרבה זמן לחשוב, להרהר, עליי, על עצמה,
עלינו, על החיים בכלליות.
היא התגעגעה אליי, גם הביאה לי שרוואל רקום וצמיד רגל - שניהם
עבודת יד.
אנחנו לוגמים מהקפה ואני ממתין למכה. בין לבין אני מעדכן אותה
שביליתי עם אסף, אמא שלי מזמינה אותנו לחג, חודשיים מראש, ככה
שלא נתכנן כלום, וקיבלתי 85 במבחן באנטומיה. קל היה לראות שהיא
לא ממש מקשיבה לי, היא הנהנה בראשה, פיזרה חצי חיוך והייתה
מרוכזת להחריד בציפורניים שלה - התבוננה בהן, חקרה אותן ואני
ממשיך למלמל שטויות, מחכה שהיפה שלי תיקח לידה את המושכות
ותגיד כבר על מה היא באמת חושבת, כי תכף עולה לי טיק בעין
והרגל מתחילה לרעוד בעצבנות וזה אף פעם לא טוב.
כמו קוראת מחשבות - היא קוטעת אותי באמצע הסיפור שלי על אין לי
פאקינג מושג מה ובקול מתוק בלי להדיר עיניה מהציפורניים היא
אומרת "אני צריכה לספר לך משהו" - סוף סוף.
רגע הקתרזיס, הנה זה בא - האישה, ההצהרה והציפורניים - פעם
אחרונה שניהלנו שיחה כשציפורניה משוחות באדום היה ביום שהיא
גילתה שהיא בהריון והיא הייתה רוצה את הילד אבל זה בלתי אפשרי
כרגע, היא כבר קבעה תור להפלה ואין על מה לדבר,זה סופי.
זה היה אחד הימים הכי קשים שעברו עליי, לוקח בסיבוב את היום
הראשון שהציבו אותי בעזה וזכיתי לקבלת פנים של מטח אבנים
ובקבוקים.
השיחה הזו התקיימה לפני שנה בערך וכל מה שאני חושב עליו זה מה
הולך ליפול עליי עכשיו.

לאמא שלי לא ניסע יחד לחגים, כי בעוד 13 יום בדיוק, היפה שלי
טסה לניו-יורק.
כרטיס פתוח, נוסעת ואין לה מושג מתי היא תחזור.
כל מה שהיא יודעת זה שמאז ששחררו את אמא שלה בפעם האחרונה
מהמוסד, היא גרה אצל בתה הבכורה, רק שעכשיו עם ילד בן 3 ועוד
אחד אוטוטו בדרך זה נהיה קשה. כ"כ קשה שלאחותה נשבר ואם היא
תצטרך לגור עוד רגע עם האישה הזו היא נשבעת שהיא הולכת לבית
המשוגעים הזה ומאשפזת את עצמה. הילד מראה סימנים מדאיגים של
חרדה מאז שהסבתא הפסיכית עברה לגור אתם, בעלה התאפק חזק אבל גם
לאיש סובלני כמו בנג'מין יש גבול והגבול, רבותיי, נפרץ.
הם רבים כל הזמן ועם האווירה המתוחה, כאבי הגב, הבחילות
וההורמונים המשתוללים, כיאה לאישה בחודש השביעי, זה יותר מדי.
אחרי שנים של הקרבה, הגיע זמנה של הבת הצעירה שהתעופפה לה
לישראל בגיל 17 וחיה את החיים הטובים - תורה לקחת אחריות, לשאת
בעול, לקצוץ את כנפי הדרור שהצמיחה ולעשות את הדבר הנכון.
לאחותה יש בעל וילדים, היא הקריבה המון, טיפלה לבדה באישה הזו
שנים, כל חייה סבבו סביב ההתקפים של האם שבאו והלכו. אבל יש
גבול לכל תעלול.
ובכל זאת, היפה שלי - לה אין בעל, אין לה ילדים, היא חופשייה,
נטולת מחויבות כשהדבר היחיד שיש לה זה דירה שכורה, חתול... אה,
וגם חבר.
אבל אף אחד מהנ"ל כבר לא סיבה מספקת כדי להתנער מהמוטל עליה
ובכלל, היא הייתה ילדה מפונקת שהחליטה "לא רוצה" ועלתה לארץ
הקודש. אבל עכשיו הזמן לשלם חובות, לעשות את הדבר הנכון, לתת
לאחותה לחיות את חייה שלה, לדאוג למשפחה שהקימה לעצמה.
כן, הגיע זמנה של היפה שלי לחזור ולהתמודד עם מה שברחה ממנו
מזמן.
וכמו בשיחה שלנו לפני שנה, גם הפעם היפה שלי עם עיניים דומעות,
בקול רועד והחלטי מודיעה שכבר יש כרטיס ואין על מה לדבר. זה
סופי.
דממה... נשימות קטועות של שנינו, הסתיים המונולוג שלה והותיר
אחריו מדבר של שקט ורסיסים.

היפה שלי הפילה הרגע את ה 'הירושימה' שלה.
האוויר קפוא, הכל דומם, אני נושם אבל מרגיש חנוק, האוזניים
נסתמו לי ומבעד לערפל שאופף אותי אני רואה אותה כוססת
ציפורניים אדומות, מנסה לגרד עם השיניים שכבה ועוד שכבה של
הלאק האדום המזעזע הזה, שמעכשיו הוא רשמית הדבר שאני הכי שונא
בעולם.
היא יורקת הצידה את פיסות הצבע שהצליחה לגרד. עכשיו הקלפים
מונחים על השולחן, יצא הסוד שהיא החזיקה בבטן מי-יודע-כמה זמן,
עכשיו כשהיא גילתה לי מה הקטע, שיחררה החוצה את האמת כמו נאד
רועש ומסריח של בנאדם עם קלקול קיבה שדפק הרגע סיר שעועית -
כבר לא נשאר מה להסתיר והדמעות זולגות - עכשיו כבר אין צורך
בלאק האדום, אפשר לקלף את ההסוואה האדומה, שכבה אחרי שכבה,
ונותר רק לנקות את השאריות.

אין לי מושג מה היא מרגישה באמת לגבי כל הסיפור, לגבי החזרה ל
"קן הקוקייה". תמיד חלפנו על פני הנושא, הוא אף פעם לא באמת
עלה. יש דברים שאדם מעדיף לשמור לעצמו ואתה חייב לכבד את זה.
ואם יש משהו אחד שלמדתי מניסיון חייה של אמא שלי (זה ומתכון
מעולה לפשטידת גבינות) הוא שדברים כאלה, עדיף כמה שפחות
לדעת...
ככה שהיא לא תענה לי גם אם אני אשאל ואת האמת, כרגע זה ממש לא
מזיז לי ת'ביצה.
כל מה שאני חושב עליו זה לפני כמה זמן היא החליטה ועל זה שבעוד
חודש - היא כבר לא פה.
רוצה להיות הגבר החזק שלה, לתמוך בה, להרגיע אותה, כי היפה שלי
מבוהלת נורא והיא זקוקה לי עכשיו, אבל אני כמו ילד מפגר, יושב
רותח.
ממש נעלב שהיא לא מלטפת אותי או שואלת איך אני מרגיש או מציעה
שאסע איתה לניו-יורק.
קולטים ת'קטע?
היא זו שצריכה לשוב למקום ממנו ברחה אלפי קילומטרים, היא
זו שצריכה לחזור לטפל באמא הפסיכית הזו שלה שהיא אוהבת נורא
אבל זו גם האימא שכל החיים אמרה לה 4 דברים:
'זונה', 'מלאך שלי', 'חבל שנולדת', 'את האור של חיי' - כשסדר
הדברים משתנה למנגינת החליל של ההטבה-החמרה של המחלה.
אז היא זו שצריכה לחזור לכל החרא הזה ואני כלב, בנזונה - לא
מעניין אותי כלום, מעוצבן מכל הסיפור וכועס עליה שהיא כלבה
אגואיסטית שלא חושבת עליי בכלל.
איך היא מחליטה החלטות כאלה על דעת עצמה? מתעופפת לה סתם ככה
באמצע החיים? גם לי יש מילה בנושא - מה איתי? מה יהיה איתנו?
מה יהיה עם החתול??
את הקטע האימפולסיבי הזה של להחליט החלטות ויתפוצץ העולם, את
זה היא בטוח קיבלה מאמא שלה...

חזרתי במוצאי החג הביתה, עמוס בקופסאות פלסטיק עם פסטות,
בשרים, פשטידות ועוגות - אמא שלי דאגה שעד הסבב הבא של החגים
יהיה לי אוכל ביתי במקרר. איכשהו היא מאמינה שכשיש בבית אוכל
של אמא, לא משנה איזה שואה עוברת עליך - כל עוד אתה מחזיק
בפשטידת הגבינות שלה - הכל נהיה קצת יותר קל.
אני פותח את הדלת, החתול מזנק מהספה, מתחכך ברגליי ומיילל בלי
סוף. מסכן, פיתח חרדת נטישה...
נסעתי ללילה אחד והוא מתבונן בי בזוג עיניים ירוקות
ספק-מבוהלות-ספק-זועמות ואני נרתע אחורה, כי פתאום הוא מביט בי
בדיוק כמוה... הוא מקפץ על כיור המטבח, מסמן שאתן לו לשתות
כאילו חודש שלם נעדרתי מהדירה... אני משתרך אחריו, פותח לו את
הברז, צופה בו גומע את המים בריכוז ומתערב לו בקדושת השתייה,
נותן למים להתמלא לי בכף היד ושוטף את הפנים.
אני עוקב אחרי הזנב שמתנועע מצד לצד בעוד הוא ממשיך לשתות
ומבין שגם בשבילו, מאז שהיפה שלי נסעה, כל יום משתרך כמו נצח.
היפה שלנו לקחה איתה שתי מזוודות ואת תחושת הזמן. אין זמן. הכל
עומד. נעצר.
כמו וידאו שאתה עוצר כי אתה צריך להשתין ובינתיים התמונה קופאת
לה, הגיבורים עומדים להם ללא צליל, ממתינים בתנוחה מאולצת
שתלחץ חזרה על ה-play ותניח להם להמשיך בחייהם. ככה בדקות
שאינן דקות או שניות שאינן שניות - אני כבר לא יודע - אני מפרק
את השקיות ושם את קופסאות הפלסטיק במקרר הריק, מכין לעצמי כוס
תה, קוטף כמה עלי נענע מהערוגה שהיפה שלי החליטה יום אחד לטפח
ויוצא אל הסלון.
החתול אחריי, אנחנו מתיישבים יחד על הספה.
בעוד אני מלטף אותו, אני מעביר מבט על הדירה שפעם הייתה האשראם
שלי, מעיין חיים - והיום זה סתם אסופה של קירות ורהיטים בקצהו
של רחוב רועש.
אין לי מה לעשות כאן יותר, כי דירות יש בשפע אבל בית יש רק
אחד.

היפה שלנו לקחה איתה שתי מזוודות, את תחושת הזמן ואת הבית שלי.
בת-זונה...
מחר ב-7 בבוקר מגיעים המובילים. אין לי כוח לקום ולסיים את
האריזות אבל השעה מאוחרת ואין ברירה... אני והחתול עוברים לאסף
בינתיים - זה נראה כמו רעיון טוב, הוא סופסוף העיף את השותפה
הקלפטומנית שלו שהייתה מעלימה לו פרחים או מחסלת לו בחשאי
דווקא את הקורנפלקס שהוא הכי אוהב. ואני צריך כרגע מקום שקט
לארגן בו את המחשבות ולתכנן איך מכאן הלאה...
בהול מונחים ארגזים, חלקם ארוזים סגורים כבר שבועיים, חלקם עוד
ממתינים להתמלא.
בסטריאו אני שם דיסק של 'Three days grace' ועם כוס תה נענע
אני מתחיל לסייר בדירה שעד לא מזמן הייתה הבית שלי והיום אני
לחלוטין זר כאן. חולף על פני המטבח בו היפה שלי ואני היינו
מבשלים ועושים כלים, מכינים קפה של בוקר ומטפחים ערוגות של
נענע, רוזמרין ומרווה.
הנה אני בחדר האמבטיה, נזכר בכל האמבטיות החורפיות שהיפה שלי
ואני עשינו בימים שהיה ממש קר
או לחילופין, כל הפעמים בקיץ שהזדיינו, ירדנו אחד לשני במקלחת
הקרירה והגענו לרמת ביצועים שלא הייתה מביישת את כוכבי הפורנו
בסרט האגדי 'Pimped by an angel 3' .
אני נזכר בכל זה בכאב לב וביצים מפלח וממשיך לצעוד בוויה
דלורוסה הפרטית שלי, לעבר המרפסת הקטנה שהפכנו לחדר עבודה.
במשך חודשים אספנו פוסטרים של סרטים ישנים והפכנו את הקיר מלבן
לקיר מחווה למלא סרטים שאף אחד לא מכיר או כבר לא זוכר...

עכשיו אני עומד בחדר הכי ריק וטעון בבית, חדר השינה שעומד
עירום מכל. חלל קר בלי כל תזכורת לכך שעד לא מזמן, ישנו כאן כל
לילה זוג אנשים שממש אוהבים אחד את השני.
אסף אמר שדווקא בגלל שהחדר הזה חשוב כ"כ - אותו אני צריך לפרק
ראשון. הפנים שלו היו רציניות להפליא כשהוא אמר את זה למרות
שהוא היה לגמרי מסטול (או דווקא בגלל זה...)
זה היה ישר אחרי שהגיע השוכר החדש וחתם על חוזה. לצד החתימה
שלו - החתימה שלי. לחצנו ידיים. הוא יצא עם דירה חדשה ואני כמו
אוטומט, תלוש לגמרי מכל דעה ומעשה, התיישבתי על הספה כאילו
כלום, שמתי פורנו והבאתי ביד. רק שעתיים אח"כ, כשהשמיים חשוכים
לגמרי והתחילה מהדורת חדשות, הבנתי שמשהו גדול קרה כאן ואני לא
מרגיש כ"כ טוב ולא כדאי לטובתי, ולטובת החתול שנמנם בשלווה על
הכורסא, שאני אהיה עכשיו לבד.
אסף - כמו חייל טוב שלא משאיר אחריו פצועים בקרב, התייצב אחרי
20 דקות עם חיוך מנחם, בירות וריזלה.
תוך 4 שעות ניקינו מהחדר את המיטה, כל שידה ומדף, פירקנו את
הארון, ארזנו כל ספר ותמונה.

מאותו יום שאסף בא ופתחנו במרתון נקיונות, עבר קצת פחות
מחודש.
אני מתיישב על הרצפה, מדליק עוד ווינסטון ובוהה בקירות
העירומים. החתול נכנס לחדר, מתיישב לידי ופעם ראשונה מאז שהיא
נסעה אני בוכה.
בוכה כמו ילד ומתגעגע אליה נורא. נזכר בה בוכה בחדר הזה בלילה
האחרון שלנו, שוכבים מחובקים במיטה. היא לוחשת בקול קטוע ועצוב
שהיא לא רוצה לנסוע, אני מלטף לה את הקוצים האדומים ומרגיע
אותה שזה זמני ותיק-תק היא חוזרת הביתה, אליי.
היא לא מפסיקה לבכות עד שהיא נרדמת ואני לא מפסיק ללטף לה את
הראש כל עוד היא בוכה.
24 שעות אח"כ היא מתקשרת ומודיעה שהיא נחתה, הטיסה עברה בסדר
ובניו-יורק קר. היא תתקשר אליי עוד כמה ימים ובינתיים שאני לא
אשכח להשקות את הנענע והמרווה ושהיא אוהבת אותי המון.
מאז היא לא התקשרה. כלום. לא טלפון, לא מייל, כלום. גם לא
השאירה מספר בו אפשר להשיג אותה.
היפה שלי נעלמה. ולמרות שאני כאן, גם אני נעלמתי.
לא יודע כמה זמן בהיתי ככה, עד ששמתי לב לשידה הישנה.
השידה עמדה כאן עוד כשנכנסנו לדירה, ולפי איך שהיא נראית היא
בטח עוד כאן מתקופת הדיירים שהיו לפנינו וגם הדיירים שהיו
לפניהם...
כמה חפצים של אנשים איכלסה השידה הזו? כמה איפור או מחברות של
כמה נשים או גברים היא הכילה? כמה סיפורי חדר שינה היא יכלה
לספר או איך זה מרגיש כשממלאים ומרוקנים אותך כל פעם מחדש?
איזה סיפור היא יכלה לספר עלינו? במה אנחנו היינו שונים מכל
הנפשות שגרו כאן לפנינו?
השעה מאוחרת ואני תשוש, אין סיבה אחרת למה אני יושב בחדר ריק
ותוהה מה חושבת לה שידה...

הגוף שלי כ"כ עייף, המוח שלי מחוק ובשארית כוחותיי אני מרים את
עצמי מהרצפה ומחליט שללכת לישון יכול להיות פתרון מצוין
לשפיות, שברור שאני מאבד.
ברגע שאני יוצא מהחדר משהו בי נעצר ומחליט להסתובב.
אני מסתובב חזרה, מדליק את האור, מחכה שהעיניים שלי יתרגלו
ואני אוכל לראות משהו, כשהראייה שבה אליי אני צועד לעבר השידה
ובלי שום סיבה מחליט לפתוח את המגירות. כלום, קורות עץ ריקות.
במגירה השלישית מגיעה משום מקום הכאפה.
במגירה השלישית, שאני לא זוכר בכלל מה היה מונח בה קודם ולמה
היא שימשה - במגירה השלישית עמד לו לבדו בקבוקון לאק אדום.
לא אדום-שזיף או אדום-בורדו או איך שאתן הבחורות קוראות לזה...
בקבוקון של לאק אדום אדום שאני יודע בוודאות למי הוא שייך. אני
מתבונן בבקבוק ומנסה להבין למה היא לא לקחה אותו איתה. מכל
הדברים ששימשו אותה בימים קשים, מכל השטיקים שהיו ייחודיים רק
ליפה שלי - זה היה הבולט מכולם.
למה דווקא אותו היא בחרה להשאיר מאחור? אפילו לא טרחה לזרוק
לפח... סתם הניחה אותו בודד במגירה...אולי היא חשבה שהיא לא
תזדקק לו שם ואם כן, אז בניו-יורק יש מיליונים של לאקים.
גוונים שבישראל אפילו לא שמעו עליהם... לא ברור.
אבל כ"כ מתאים לה.
כ"כ מתאים לה לא להיות ברורה גם אחרי שהיא כבר לא פה, כאילו לא
מספיקים כל סימני השאלה שהיא הותירה בי, היא הייתה חייבת
להוסיף עוד אחד למדורה... היא לא הייתה ברורה לי מהיום שהכרתי
אותה, מה שלא הפריע לי לאהוב אותה בטירוף.
רק שכבר אין לי תשובות, יפה שלי. לא בטוח שאי-פעם היו.
אני מושיט יד ואוחז בבקבוקון. מסתכל לאדום הזה בעיניים. האדום
הזה, שפעם היה מבשר רעות ופחדתי ממנו נורא. מתבונן לעומק בכל
האדום ובפעם הראשונה אני לא פוחד. לא נשאר ממה.

בעדינות ובאיטיות, אני מסובב את הפקק ומוציא את המברשת, ניגש
לקיר ומתחיל להבריש מצד לצד, בהתחלה בהיסוס אבל תוך שניות אני
כבר בטריפ שלי, מורח מעלה מטה, בלחיצות חזקות וחלשות. מצייר
באדום ציור אבסטרקטי, טובל בצבע שוב ושוב, מורח את הצבע לכל
הכיוונים. אני לא מפסיק לרגע, מצייר ומושח כל טיפה, ממשיך
לטבול, מניח ליד לטייל עם כל האדום הזה לאן שבא לה.
מרגיש כמו מוצרט ב'אמדאוס', כשכתב את האופרה הגאונית 'נישואי
פיגארו': אקסטאזה מוחלטת, רגש טהור, יצר, יצר, יצר.
ככה אני ממשיך, לא מפסיק עד שהבקבוקון נגמר ואור בוקר ראשון
מסתנן לו מבעד לתריסים. חיסלתי אותו לגמרי, רוקנתי את כל האדום
הזה על הקיר.
אני לוקח צעד אחורה ומביט לראשונה בתוצאה של המעשה שלי.
כל אחד שהיה מתבונן קרוב לוודאי לא היה מבין מה פשר הכיעור
האדמדם הזה, הכתם הלא קשור.
אבל אני הבנתי, הבנתי ואהבתי כל קו, כל שפריץ, כל לחיצה.
בעוד מספר שעות הדייר החדש יגיע, ובכמה משיחות של צבע לבן ימחק
את הכתובת שהשארתי אחריי.
אבל זה ממש לא משנה, כי זה כאן. תמיד כאן.
הכתובת תישאר לנצח מאחורי שכבות על שכבות.
אני את שלי אמרתי. הנצחתי את מה שאיש לעולם לא יוכל למחוק. איש
לא יוכל לקחת ממני את הסיפור שלי עם היפה שעזבה אותי כדי לחזור
למקום ממנו ברחה ולסגור דלתות פתוחות.
עכשיו, כשהקאתי את כל האדום הזה שפעם שנאתי נורא, אני יכול
לשחרר.
אני משחרר אותי ואני משחרר אותך, יפה שלי, כדי שתוכלי לסיים את
המשימה בשבילה נסעת ליבשת אחרת והשארת אותי כאן, לבד.
אבל זה בסדר, יפה שלי. אני מבין ומשחרר, מנסה לפחות... מי
יודע, אולי יום אחד תשובי אליי...
פשוט תתקשרי ותגידי "קח אותי הביתה" ואני אבוא לפגוש אותך
בשדה. אקלוט מרחוק את כל האור שיוצא ממך, את לבושה שמלת משי
הודית תכולה וכתר קוצים אדומים מונח על ראשך המלכותי.
כל האנשים שיתרוצצו מסביב יצעדו צעד אחורה, יפנו לך את השביל.
את תתקרבי אליי עם חיוך ענק שישפריץ אנרגיות לכל עבר, וכשנעמוד
אחד מול השני במרחק נשימה, תניחי ארצה שתי מזוודות ונתחבק חזק
חיבוק של דקות ארוכות שיראו כמו שעות וכשלבסוף גופותינו
יתנתקו, אני אנשק את ידייך שיהיו נקיות מכל לאק, לא אפסיק לנשק
זוג ידיים רכות עם ציפורניים ארוכות שצבועות בצבען הטבעי
הוורדרד החיוור. ואקח אותך הביתה.

אור יום כבר ממלא את החדר, מאיר את הקיא האדום שלי על כל
גווניו. בחלל הריק הכתם נראה כמו שמש זועמת שהתפוצצה לאלף
גוונים, מפזרת את זעמה לאן שרק אפשר.
אני מתבונן, ולראשונה מאז שהיא לא כאן אני חש איזה מן משהו...
משהו שלא חשתי המון זמן... קשה לשים את האצבע, מעין תמהיל של
עייפות והקלה. זו התחושה שהכי מתקרבת ל... נחת...
כן, בפעם הראשונה מאז שהיא נסעה, אני נינוח.
החתול, שכל הזמן הזה התבונן בי בריכוז מפינת החדר, ניגש ומתחכך
בין רגליי. אני מביט בו, הוא משיב לי מבט ובמה שנראה כהסכמה
משותפת אנחנו יוצאים יחד, משאירים מאחורינו את החדר עם הכתם.
אני מכבה את האור שדלוק כבר לא לצורך וסוגר אחריי את הדלת.


צלצול טלפון.


(מוקדש באהבה ותודה לניר ברעם. אם יתמזל מזלי, תקרא את הסיפור
הזה ותחייך, אני את שלי עשיתי.)