מדע בדיוני
מהקובץ: ''הממד הרביעי''

הרמס שקוע היה באמבט הג'קוזי מהורהר. הצבע הלבן של קצף הסבון
והדגדוג הנעים של סילוני המים הכניסוהו, כמו תמיד, למצב-רוח של
הזיות, אלא שהפעם הזה בה. הזיות מסוג זה לא רצויות היו במיוחד,
ובוודאי עוררו חששות לגבי נאמנותו. אולם הרמס פשוט שמרם לעצמו
ולא התוודה עליהם בווידוייו הסדירים. בתחילה חשש ששמירת סודות
לעצמו תהפכו לטיפוס נוירוטי, כפי שלמד כל השנים, אלא שלא כך
היה; אותו סוד מתוק עשה אותו נינוח יותר. הידיעה כי הערים
עליהם והצליח לשמור פינה לעצמו מלאה אותו בתחושת השג שלא ידע
כמותה זמן רב.
מאז פגש בה לראשונה הפך חובב מושבע של אמבטיות קצף. ממש חיכה
לרגע בו ישוב לחדרו, יצא מתוך מגברו, יעיף מבט על גופו, הרזה
והשחום, במראה שבפתח חדר האמבטיה וירפרף בידו מעל מתג הקרבה,
שיפעיל את הג'קוזי המתוכנת מראש; בתחילה תיסגר מגופת הניקוז
בנקישה קלה, לאחר מכן יוזרם סבון ההקצפה ומיד לאחריו יוזרמו
מים מרוככים ובטמפרטורת הגוף. הזרנוקים תת-מימיים יופעלו אף הם
ויתחילו להקציף את התערובת. כל זה ילווה במוסיקה עתיקה נעימה
כפי שאהב. אז ישקיע את גופו בקצף הרך, עוצם את עיניו בהנאה
ויוכל להתפנות להזיות.
הרמס רחוק היה מלהיות נאיבי; הוא ידע שלא יעבור את שלב ההזיות,
ואף לא שאף לכך. מעולם לא שמע על קשר מיני בין גופנית  ומגברי,
למרות שמבחינה תיאורטית הדבר אפשרי. אולם חשדות הדדיים ואולי
העדפה חברתית מנעו את הדבר. יש לשער שגופנית תעדיף גופני מגודל
ובעל שרירים, ולא מגברי נמוך וצנום למראה, שהוא חסר אונים מחוץ
למגברו, עד כדי כך, שגופנית יכולה לשבור את עצמותיו הדקות, תוך
כדי משחקי האהבה. הייתכן קשר גופני בין גופנית ומגברי במגברו?
הרמס צייר לעצמו תנוחות אהבה דמיוניות בינו לבינה וחש את
הדגדוג האופייני בשיפולי בטנו.
עבודתו של הרמס הביאה אותו, מידי יום ביומו, לחברתם של
הגופניים. תפקידו היה 'חליבתם', אך לאמתו של דבר היה בעל ידע
רפואי נרחב, שבאמצעותו סייע להם רבות. הם מצידם לא הודו בכך
מעולם. למרות כפיות הטובה התייחס אליהם בהגינות. הוא ידע
שקיימת תלות קיום הדדית בין שתי האוכלוסיות. בתחילה סלד מהם;
מראה גופם העירום והמזיע לא התאים לאידיאל היופי כפי שנלמד
בשעורי התיאוריה החברתית. הגברים אומנם עוררו סלידה, אבל
הנשים... הן לא היו יפות בבריאותן השופעת, גם הן היו מגודלות
שרירים וצרובות שמש, אולם מראם העירום גירה את יצרו של הרמס
ואת דמיונו.
הרמס יצא מהאמבט ומייד נכנס למגברו שניצב בסמוך. ריח גופו
הרטוב עורר את תאבונו. הוא עמד רגע, ממתין שגל החום המופק
מהמגבר ומייבש את גופו, יגיע לטמפרטורה הדרושה. חושיו התחדדו
במגבר; עתה שמע בברור את פתיחת המגופה להורקת  מי האמבט ואת
זרנוקי המים השוטפים את דופנותיו ומשתלבים להפליא במוסיקת
הרקע, שהוחלשה אוטומטית והתאימה עצמה לחושיו המוגברים של הרמס
בתוך מגברו. יכול היה גם ליהנות ממשחק הצבעים של נוריות הקישוט
באמבט ומחוצה לו, שהפך, באמצעות המגבר, להצגה מרהיבה ורבת
רושם.
הוא צעד בצעדי מחול קלילים לעבר המטבח, מנווט את מחשבותיו
מדמותה השרירית, הבלונדינית, לארוחה הצפויה. ריחות מאכלים מגרי
תאבון מלאו את חלל אפו, עוררו הפרשת מיצי קיבה ובכך גרמו
לתחושת רעב מיידית. ברגע שעבר את סף חדר האוכל, הוגשה הארוחה
אוטומטית, מזון מרוכז ומעושר בוויטמינים. הרמס התיישב בנוחיות
בכורסה האורטופדית ותוך כדי אכילה, הורה במחשבתו למחשב אשר
במגברו, להפעיל את הצג הפסיכולוגי. הוא עצם את עיניו כדי שיוכל
להתרכז בצג. עתה הופיעה במוחו תמונת התפריט. הוא חשב במכוון:
'מידע היסטורי' ולאחר מכן 'פילוג אוכלוסין'. עתה צריך היה
לבחור את סוג הגירוי; הוא בחר בגירוי שמיעתי. שקט השתרר בעצבי
אוזניו ואז נזכר שצריך הוא לבחור קריינים, הוא הרגיש עצמו
מטופש בעבודת הבחירה המורכבת. לרגע חשב: 'האם לא פשוט יותר היה
לפתוח ספר היסטוריה?' אבל לאמתו של דבר ידע, שיגיע למידע מהר
יותר בדרך זו.
'קריינית סקסית,' חשב בהומור.
מחשבו הגיב מייד לטעמו וייצר במוחו תמונה חיה שלה.
"גלוריה!" אמר בהתפעלות.
קולה הנמוך והלוחש מילא את חלל אוזניו. לפתע הבין שריכוזו נפגע
כתוצאה מהופעתה הבלתי צפויה. הוא החליף ,באי רצון, את דמותה,
במורה שלו להיסטוריה וזו החלה בשיעור ללא שהיות: "פילוג
אוכלוסין," פתחה, "קרה באופן הדרגתי, קשה לציין תאריך מדויק.
הדבר החל בשלהי המאה העשרים, כאשר פותחו חליפות חלל. אלו היו
מתקנים מסורבלים, שהכילו בקרי סביבה טובים למדי, שאפשרו
הישרדות בתנאים עוינים. חליפות טרום מגבריות אלו ניזונו
מסוללות כימיות, דבר שמנע אפשרות של פיתוח מתקדם. חסרונן
העיקרי של סוללות אלו נבע מיחס גרוע של משקל לאנרגיה ובנוסף
מחירם היה מרקיע שחקים.  כל זאת, וחוסר ביקוש, לא אפשרו יצור
המוני. המהפך קרה עם המצאת 'המיקרו-תא'; תא הדלק המיניאטורי,
שאינו אלא כור אטומי זעיר, הממיר אנרגיה גרעינית לאנרגיה
חשמלית, ישירות ובצורה נקייה ויעילה ביותר. אמצאה זו אפשרה
לראשונה יצור מוצרים אינטגרלים; מוצרים המכילים בתוכם את מקור
האנרגיה שלהם, שמספיק להפעלתם לפרקי זמן ארוכים מאוד. מוצרים
אלה היוו את היסוד למגברים של היום. תחילה הפכו חליפות חלל
ממוזגות גם לכלי רב כוח, אשר חיקה את תנועותיו של המשתמש
והעניק להם כוח רב ופרופורציונאלי למאמץ המושקע. מגברים אלו
שימשו בעיקר לפעולות הדורשות כוח רב בשילוב עם דיוק מרבי.
פריצת דרך נוספת הייתה כאשר פיתחו את מגברי החושים והוזילו את
מחירי המגברים. מגברים אלה דמו למגברים העכשוויים, אולם הופעלו
מכאנית בלבד ולא מוחית. אז התפצלה האנושות לשתי אוכלוסיות
עיקריות, ובתוכן גוונים רבים; תנועת "הירוקים" - כפי שנקראו אז
הגופניים - דגלה בהתמזגות עם הטבע, בפיתוח גוף האדם ובצמצום
השימוש במכונות. באותה תקופה החלו גם הנשים לפתח את שריריהן,
בניסיון להשתוות לגברים בכל. כך ויתרו על פיתוח מוחי, והפכו
יותר ויותר פרימיטיביים. הממוכנים של אז, המגבריים של היום,
פיתחו את השימוש בחליפות כוח.
החשש ממחלת מין איומה, שפרצה אז ונקראה בשם איידס, חסל את חיי
המין, כפי שאנו מכירים אותם אצל הגופניים. לא נמצאה תרופה
לאיידס, שנגרם על ידי וירוס מתוחכם, התוקף את מנגנון החיסון של
האדם. כך, תוך זמן קצר, כל אלו שהמשיכו בחיי מין נשאו את
הנגיף. אלו שהתחסנו נגדו נותרו בחיים, והשאר נעלמו. כך פסק
האיידס מעצמו. הגופניים המשיכו בדרכם שלהם, בעוד המגבריים
פיתחו את מוחותיהם והתבצרו יותר ויותר בתוך מגבריהם.
את חיי המין הפרימיטיביים המרנו בהפריית מבחנה, כך שזכרינו
אינם מכירים כלל את צאצאיהם, והנקבות מוסרות את ילדיהן, עם
לדתם, לבתי הגידול. את בעיית הסיפוק המיני הפרדנו כליל מנושא
ההתרבות, והיא נפתרת על ידי גירוי חשמלי לעצבים המתאימים,
הנותן תחושת פורקן מיני, אורגזמה, כפי שנקרא הדבר אצל
הגופניים, חזק יותר מאשר בדרך הטבע.
כך הלכנו והתפתחנו מוחית, והם גופנית.  עם הזמן, הפעלה מכאנית
של המגברים הפכה להיות מטרד לחלק מהמגבריים. עבורם המצאנו את
ההפעלה המוחית, אשר פועלת על ידי קליטת אותות חשמליים מהמוח
ותרגומם לביצוע הפעולות המבוקשות. בדרך זו ניתן להפעיל את כל
חלקי המגבר באמצעות חשיבה בלבד.
כמו כן התחלנו להשתמש במגברי חושים, לשמיעה, ריח, מישוש וראיה,
אשר באו בתחילה לפצות על איבוד תחושות אלה בתוך המגברים, אולם
במשך הזמן למדנו לווסתם מוחית ועתה עוצמת הגירוי ניתנת לשליטה
רצונית.
חשיפת העור לשמש, נחוצה ליצירת ויטמינים מסוימים, אם כי חשיפה
מוגזמת מזיקה מאוד, לצורך זה ציידנו את המגברים במקרני
אולטרא-סגול, המאפשרים שיזוף אחיד, בריא, ובלתי מסוכן.
דמות המורה במוחו חייכה ושאלה: "יש שאלות."
"כן," שידר, "איך קרה שבמספר דורות מועט נהיינו אנו קטנים
וחלשים כל כך, ואילו הגופניים התפתחו לבעלי גוף? הרי לאבולוציה
צריך היה תהליך זה לארוך מיליוני שנים?"
"היזהר בדבריך," אמרה, "אנחנו האוכלוסייה החזקה. אבל נשוב
לשאלתך; כאן התערבה התופעה של העדפה חברתית. גופניים הולידו עם
גופניות, כאשר ישנה העדפה חברתית למגודל יותר, כך יהיו הצאצאים
ברובם מגודלי גוף יותר מהוריהם, ואילו אצלנו, גורם הסלקציה
החברתית היה הרמה השכלית. העדפנו להפרות את נשותינו בזרעם של
בעלי מנת המשכל הגבוהה יותר, אשר ברוב המקרים הם המגודלים
פחות. כך הופכים אנו, עם הזמן, לחזקים יותר מבחינה
אינטלקטואלית. מובן?" שאלה.
"כן," השיב, "ומה הם הגוונים שהזכרת קודם לכן?"
"אצל המגבריים, יש כאלו המניעים את מגברם פיסית, ואחרים מוחית.
יש החשים יותר ויש החשים פחות, יש המבצעים את פעולות היום יום,
כגון אמבטיה, כמוך, מחוץ למגברם, ויש המסתפקים בניקוי הכימי
האוטומטי בתוך המגבר."
'הם יודעים על האמבטיות,' חשב בצורה מוסווית. הדבר לא הפחידו.
לא היה בכך כל רע, רק נחשב הדבר לחולשה בעולמם של המגבריים;
מגברי היה חסר אונים מחוץ למגברו, ורב כוח בתוכו. לכן באותם
פרקי זמן ששהה מחוץ למגבר היה טרף קל לגופניים, אילו רצו לתקוף
אותו.
אולם מעשי האלימות נעלמו מאז הפכו המגברים מחוסנים לתקיפה - אף
מתקיפת מגבר אחר - היריבות האלימה של פעם הפכה מחוסר ברירה,
לעוינות שקטה.
המגבריים בהיפתחותם האינטלקטואלית היו מעל רגשות הנקמה והשנאה,
ואילו הגופניים לא היו במצב בו הם יכולים להזיק למגברי אלא
מחוץ למגברו, אם היו מצליחים לתופסו במצב מביש זה.
"האם גם בין הגופניים קיימים גוונים?" שאל. מאחר וחש שהוא שוקע
שוב בהזיות.
"כן," השיבה, יש ביניהם כאלו שרמת משכלם מאפשרת הפעלת מגבר,
אבל ממדיהם אינם מאפשרים להם זאת, וכן הקלאוסטרופוביה שהיא
נחלת הכלל אצל הגופניים, הרגילים לחיי מרחבים.
הרמס כמו רוב המגבריים ידע להרהר בסתר. הוא ידע להבחין בברור
בין הרהור פרטי לבין שידור מידע על ידי חשיבה מכוונת. הוא סמך
על כושרו זה באותה מידה שניתן לסמוך על מתג חשמלי המועבר ממצב
"מקוון" למצב "בלתי מקוון". לאמתו של דבר, חוזה היה בדמיונו
מתג כזה, שהוא הפוקד עליו.
הוא העבירו למצב "בלתי מקוון" כדי שיוכל להרהר ללא הפרעה. בכך
מנע אפשרות מחברי המועדון הווירטואלי להתקשר אליו.
המועדון נקרא כך לזכר אותם ימים בהם היו מתאספים בני אדם במקום
אחד לצורך בילוי, החלפת דעות, רכילות, הכרויות ועסקים. היו
יושבים או עומדים, עם כוסות משקה בידיהם, ומדברים. תופעה זו
נעלמה מעולמם של המגבריים משתי סיבות: ראשית, נמנעו מלהיפגש זה
עם זה מחשש האיידס ושנית, הקשר המוחי שוכלל כל כך שלא היה צורך
בפגישות של פנים אל פנים; הפגישה המוחית מאפשרת, כידוע, העברת
תחושת מגע, ריח שמיעה וראיה וכל זאת ללא יציאה מהבית.

גלוריה נחלבה היום. היא הרגישה עדין את צריבת המחט בזרועה. כל
שלושה חודשים היה תורה להיחלב, אבל נקראה תכופות יותר מכל
מכריה. היא לא התפלאה על כך, היא לא חלתה מעולם, שייכת הייתה
'למועדון הבריאים'.
מועדון זה היה ממשי, אלא שלא הרבתה להשתתף במפגשיו. היא ראתה
בכך בילוי ריקני וחסר תועלת. חברי המועדון היו אותם גופניים
שלא חלו מעולם, אותם מאושרים שגופם פיתח את כל החיסונים
האפשריים. היה זה להם הגורם המשותף היחיד, ולכן נושא השיחות,
ההרצאות והסרטים היה אחד: בריאות. נושא ששעמם את גלוריה. אלא
שהשתייכות למועדון הוא מעמד חברתי, והתקנון שלו דורש ביקורים
סדירים, פחות או יותר. גלוריה שלמה מס זה באי רצון בולט.
הסם שהזריק לה הרמס - מדוע חשבה עליו בשמו הפרטי, ולא
בכינויX36 ? - השרה בה מצב רוח מרומם. הרמס היה הרופא החביב
עליה. הוא התייחס אליה כשווה, לא הייתה בקולו ההתנשאות שכה
אופיינית למגבריים אחרים. נדמה היה לה שאף ליטף את זרועה יותר
מהנדרש לחליבה. קצות אצבעותיו הסינתטיות היו עדינות כל כך
במגען, כאילו רחפו מעליה, נגעו ולא נגעו בגופה. רגע חשה
צמרמורת בקצות אצבעותיו שעברה כזרם חשמלי וצמררה גם אותה. נראה
היה ששניהם נבהלו מהתופעה והיו נבוכים למדי. גלוריה חייכה
לעצמה לזכר אותה תחושה מוזרה והבטיחה לעצמה שלא תספר על כך
לאיש ובוודאי לא להרקולס שהיה מאוהב בה עד למעלה מאוזניו.
הדבר, ללא ספק, היה מעורר את קנאתו הטיפשית. למרות שלא תוכל
לעולם לתנות אהבים עם בובת ספוג ותהיה אנושית ככל שתהיה. לרגע
נזכרה בסרט שראתה בסטידאו 'סיפור-הופמן', בו מתאהב הגיבור
בבובה, הנראית לו כנערה יפהפייה. כדי להסיח את דעתה ממחשבות
מוזרות אלה, נגשה לבצע את תרגולה היומי באולם הכושר שבביתה.
היא עסקה בכך, עד שמד הכושר הראה שהגיעה לכושר הרצוי, לפי
תוכנית האימונים שכפתה על עצמה. ביציאה מחדר הכושר העיפה מבט
בראי והייתה מרוצה מהתוצאה; היא הייתה נאה מאוד, גוף חטוב,
אולם לא רזה מידי, פרופורציות אידיאליות, 'לפי הספר', שרירי
גופה פותחו בדיוק כנדרש לגבי אישה ושזופה הייתה באופן שווה בכל
חלקי גופה. כסיום לתרגיליה בצעה מספר מתיחות, והייתה מרוצה
מהגמישות הרבה אותה הפגינה. לפתע חשה צורך מוזר להיכנס לאמבטיה
- בדרך כלל הסתפקה במקלחת - היא מלאה את האמבט במי מעיין
כחלחלים שהועברו לביתה בצינור מיוחד, הוסיפה סבון הקצפה ומלחי
אמבט ריחניים, השקיעה גופה בקצף, והזתה. לאחר רגע קפצה כנשוכת
נחש, בשני צעדי ניתור הגיעה למדף הספרים שניצב במסדרון, שלפה
מתוכו את כרך האות פ' של האנציקלופדיה וכך רטובה ומקציפה,
מרטיבה את הרצפה ואת הספר שבידה, דפדפה במהירות עד שהגיעה לערך
'פיצול אוכלוסין' וקראה: פיצול האוכלוסין החל בשלהי המאה
העשרים. הפיתוח הטכנולוגי גרם ליותר ויותר זיהום סביבתי,
שתוצאותיו הבלתי נמנעות היו מחלות שלא נודעו לפני כן. מגפת
האיידס חיסלה חלק גדול מהאנושות. בעיקר את החלשים והמנוונים.
נותרו הטיפוסים הספורטיביים, המקורבים לטבע. רק מנגנון החיסון
המפותח של אלו יכול היה לכל גורמי המחלה החדשים, בעוד שהחלשים
נאלצו להתבצר בתוך חליפות חלל, שפותחו באותה תקופה, למזלם,
לשימוש בסביבה עוינת, סביבתם הטבעית הפכה להיות עוינת עבורם.
הם נמלטו מהאיידס אבל שילמו מחיר יקר. הם הלכו והתנוונו
במהירות. כיום הם קטנים, חלשים ומכוערים, עד שאינם יכולים
להתקיים מחוץ לחליפות החלל שלהם. הם אינם מתרחצים, אלא מתנקים
בניקוי כימי דוחה. הם בלתי חברתיים ואינם מקיימים חיי מין.
התקשורת ביניהם אלקטרונית לחלוטין. כדי להעביר תחושות הם
נאלצים להשתמש במגברים, כי התנוונו חושיהם. כדי לספק לגוף את
מלאי הוויטמינים הדרושים לו, הם משתמשים בטכניקה של שיזוף
מלאכותי ולשיפור המאזן המינראלי והחיסוני שלהם הם נזקקים
לעירוי דם מהגופניים. כך הפכו להיות תלויים בנו לחלוטין.
"מעניין," אמרה גלוריה לעצמה בקול, "איך נראה הרמס מחוץ
למגברו, האם יהיה באמת דוחה כל כך?"
עתה, כאשר סקרנותה באה על סיפוקה, שטפה את גופה, שיבש בינתיים,
במקלחת צוננת, עיסתה את גופה במגבת מחוספסת להמרצת מחזור הדם
ואז השתרעה בנוחיות על המיטה...
הרקולס קרב אליה בתקיפות רבה, אברו מזדקר בגאון. היא ידעה
שהפעם לא תימלט. עד עתה התייחס אליה בסבלנות, למרות סירובה
לקיים איתו יחסי מין.   חברותיה לא הבינו איך אפשר לסרב
להרקולס, הגבר החסון ומגודל השרירים. הן הסתכלו עליה בקנאה
והעריכו מאוד את כושרה לשחק זמן ארוך כל כך, את משחקי החיזור.
אלא שהיא לא שיחקה. פשוט לא הייתה מוכנה עדין להמשך היחסים
איתו, מאחר שבניסיון הראשון ביניהם לא עלה הדבר יפה; תוקפנותו
ולהיטותו פגמו בהנאתה והרגישה עצמה, לאחר מעשה, מנוצלת.
הוא הדף אותה בקלות מדהימה לעבר המיטה. היא החלה ליפול באיטיות
מרגיזה, כחסרת משקל. רק הרגישה את מזרון הקפיצים בגבה, זינק
מעליה. היא עצמה את עיניה, מצפה לחבטת גופו, וזו לא באה. פקחה
את עיניה בזהירות וראתה את גופו תלוי פרקדן מעליה, כאילו צף
באוויר.
"האם שריריו מנופחים בהליום," חשבה, "ולכן אינו מצליח ליפול?
או אולי ראשו החלול משמש לו מצוף?"
הרמס, בשריונו, שצבעו כצבע עור שזוף, הופיע מאי-שם, באצבע אחת
הדף את הרקולס הצף באוויר, וזה התרחק במהירות, מנסה למנוע את
בריחתו בתנועות שחיה, שלא עזרו במאום. הוא הלך וקטן במרחב האין
סופי, עד שנעלם. גלוריה נשמה לרווחה. ניסתה לראות בהרמס את
האביר הנחלץ להצלת אהובתו משיני הדרקון. רצתה לנשקו, לאות תודה
ואהדה, אבל הוא סבב על עקביו ובצעד קליל, כמרקד, רחק במהירות
ונבלע באין סוף.
גלוריה התעוררה מכוסת זעה ומיוחמת. הרהרה בחלום מנסה להבין מה
גירה אותה, ניסיון האונס של הרקולס? או חוסר ההתייחסות של
הרמס?
היא המשיכה לשכב ערה, מאזינה לפעימות ליבה, ומנסה להירגע. היא
הושיטה יד למראשותיה ונטלה את יומנה הפרטי, שלפה את העיפרון
התקוע בו תמיד, וכתבה:

צל
תועה בבית
בין קטביו
וצילה הריק
מנסה להשיגה

חשה שהצליחה להעביר את הרגשתה לנייר. סגרה את יומנה, החזירה
אותו למקומו, ונרדמה מייד.

עולמו הרגשי של הרקולס היה פשוט למדי. מורכב היה משני גוונים:
שחור ולבן, רעים וטובים, חושך ואור, אהבה ושנאה, תאווה ותועבה.
הוא לא ידע גווני ביניים. את המגבריים שנא, את גלוריה אהב.
בתפיסתו חסרת הפשרות, כל מי שהעז להביע דעה שונה משלו, היה
אויבו. הוא הרבה להרהר בשני דברים: גלוריה והמרד ושני אלו היו
כרוכים זה בזה. באשר למרד, לא היו ספקות בלבו, כל מגברי היה
אויבו האישי. אולם באשר לגלוריה, נאלץ להתמודד עם תופעה בלתי
מובנת; מצד אחד, אהב אותה ולכן הייתה בת בריתו, מצד שני הביעה
לא פעם דעה מתונה ביחס למגבריים, דבר שהתנגש חזיתית עם דעותיו
ולכן צריך היה להגדירה כאויב. מכיוון שלא יכול היה לפצל את
אישיותו באופן מעוות כל כך, העדיף להתעלם מדעותיה, ביחסו אותם
לפחד, וזה הרי מותר לאישה, לכן ניסה להרגיעה ולהסביר לה שישמור
עליה מכל רע.
ביחסים עם גלוריה צריך היה להתמודד עם בעיה נוספת; היא דחתה
אותו בקש, בכל פעם שניסה להתקרב אליה, והרי הוא גבר מושלם, לכן
לא תיתכן סיבה אחרת מלבד צניעותה. ושוב צריך היה להתעלם
מהעובדה שהתנסו בקרבה גופנית שלא עלתה יפה ואולי מכישלונו
כגבר. האגו המנופח שלו הניזון משריריו המפותחים, כיסה על
אכזבותיו ותסכוליו, כך שלמראית עין, שפע ביטחון עצמי. רעיון
המרד התבשל במוחו זמן רב, ידע כי אינו רעיון נפל, אלא שקשה היה
לשכנע את עמיתיו, שנהנו מהתלות ההדדית בין שתי האוכלוסיות. מנת
הסמים התלת חודשית, שניתנה בחינם, היוותה עבורם פיצוי נאות
לרגע של הושטת זרוע ותרומת דם. תרומה זו נחשבה, גם בעולם הישן,
מחווה אצילית, כי באה להציל חיי אדם נזקק, ועתה באה להציל גזע
שלם. התרומה - או החליבה, כפי שכינו זאת הגופניים - לא הייתה
מלווה בשום כאב, או אי נעימות אחרת; המחט שננעצה בזרוע הייתה
חסרת חיכוך ומרוחה בתכשיר הרדמה מקומית. כל מה שהורגש היה לחץ
קל ובתמורה הוזרק לנחלב סם נרקוטי בעל השפעה ממושכת, שאפשר לו
להימצא במצב רוח מרומם ולחיות בהרמוניה עם הטבע, כפי שאהב, עד
לתרומה הבאה. הרקולס הבין שאין בידיו כל טענה רציונאלית כנגד
התלות ההדדית, אבל משום מה, חש מושפל בכל פעם שנקרא להיחלב.
קשה היה לו לראות בכך מחווה אצילית. במשך דורות השתמשו אנשים
בעלוקות להקזת דם למטרות מרפא, דבר שלא מנע מרוב האוכלוסייה
לתעב יצור נחות זה. הרקולס לא זקוק היה לטענות הגיונית כדי
לשכנע את עצמו בצדקתו, הוא 'ידע' מה טוב ומה רע לפי 'התסריטים'
שבמוחו, אלא שהדבר לא הספיק לשכנע אחרים. מסיבה זו נצר הרקולס
במחשבתו הרהורים אלו, והעסיק עצמו בחיפוש אחרי הנוסחה הגואלת.
הוא שאל את עצמו: "אם כל כך טוב, אז למה זה רע." הוא חיפש את
מילת המפתח לנשמות עמיתיו. את מילת הקסם שתהפוך ערכים מקודשים
לדברים בזויים. עתה נדמה היה לו שמצא אותה: 'כבוד'.
מאושש ממחשבותיו אלו הציץ בשעון וחשב לעצמו: "הגיע הזמן ללכת
למועדון, לא רצוי שגלוריה תחכה." הוא הרגיש נמרץ ובר מזל, יותר
מתמיד. "הערב," אמר, "הערב." שורק לעצמו מנגינה עליזה, צעד
לעבר המרכז.
הרקולס הדף את הדלת הקפיצית ברגלו בתנועה ראוותנית ונכנס בצורה
תיאטרלית מרשימה. מבלי להביט ימינה או שמאלה צעד הישר לעבר
שולחנם הקבוע. גלוריה לא המתינה לו שם. אולי יצאה לרגע? אולי
אחרה במקצת להתעורר משנת אחר-הצהריים? החליט להמתין לה, לא רצה
שתפסיד את רגעיו היפים. לפתע הבין שכל רעיון המרד, לא בא אלא
כדי להרשימה. אבל דחה מחשבה בלתי רציונאלית זו, על הסף.
 
גלוריה התעוררה עם הרגשת דאגה בלתי ברורה. כאילו שהשאירה דבר
מה 'בלתי-סגור'. שכבה ערה, מנסה להתרכז ולנסות לתפוס את הדבר.
"המועדון," אמרה בדאגה, "הבטחתי להרקולס שאהיה שם בעשרים אפס,
אפס." השעה הייתה עשרים שלושים. בגמישות ובזריזות העבירה מסרק
בשערה, התבשמה קלות, העיפה מבט אחרון בראי ויצאה לאוויר הלילה
הקריר.
האביב היה בכל, באוויר המבושם ריחות פריחה, בעלוות העצים
המלבלבת ובשמיים הבהירים, בהם משל ירח מלא. לכאורה לא היה מקום
לדאגה, האידיליה משלה בכל, כמו תמיד. אבל ליבה לא הלך שבי אחר
פיתויי הטבע, משהו בצליל קולו של הרקולס, כאשר ביקש אותה להיות
במועדון באותו היום, הדאיג אותה. הוא נשמע נרגש, שלא לפי
דרכו.
היא קרבה למועדון, מה שוב מדאיג אותה? החלונות היו מאפלים, כל
הפתחים היו מוגפים, לא נשמע ויכוח רעשני, לא קולות שירה או
צחוק.
גלוריה הדפה את הדלת קלות, האור פרץ החוצה וסנוור את עיניה.
היא צעדה לאורך הקיר, בניסיון לצאת ממעגל האור אולם הזרקור
המסנוור המשיך לעקוב אחריה.
"חדל," צעקה בזעם. צחקוק נשמע מעבר הבמה.
"סוף, סוף הגעת," אמר הרקולס בזעף, "נתחיל מהתחלה. חיינו הם
בזיון לאנושות. מחד גיסא, אנחנו שואפים להתקרב לטבע, מאידך,
אנחנו מאפשרים, מרצוננו, לערפדים למצוץ את דמינו. הם מדברים על
מחווה אצילית ותלות הדדית, ואני אומר לכם, ביזיון! הם מגדלים
אותנו כחיות בית מאולפות. כמובן שידאגו לכל צרכינו. הלא נוהג
כך הרפתן כלפי פרותיו? הרי רוצה הוא לחולבן. ובקשר לתלות
ההדדית, הם זקוקים לנו, זה נכון, אבל האם זקוקים אנו להם?"
"זו דרך זדונית להצגת הדברים!" שיסעה אותו גלוריה, אנחנו עושים
מחווה אנושית ואצילית, והיה עלינו, כבני תרבות, לבצע זאת גם
ללא תמורה. אין בכך כל דבר משפיל, להפך יש להתגאות בכך. למרות
זאת אל נא נשכח את התמורה שאנו מקבלים עבור מאמץ קטן זה מצדנו;
אנחנו מקבלים מנה חופשית של סם תלת חודשי ונהנים מהחידושים
הטכנולוגיים האחרונים. למרות האידיאולוגיה שלנו, אנחנו לא
מסוגלים לוותר על הסטדיאו. איך יראה מועדון זה ללא הלייזרים
וההולוגרמות? אנחנו נוסעים בכלי רכב אטומו-חשמליים. אל נשכח
שהיבולים בשדות לא היו כפי שהם, אם לא היו מפתחים עבורנו דשנים
מתוחכמים והדברה ביולוגית."
כאשר סיימה מחאו הנוכחים כפיים, מחווה רגילה במועדון, לכל חבר
שסיים דבריו, אלא שלא כך ראה זאת הרקולס. בטוח היה שעשתה זאת
כדי לביישו. במוחו דילגה גלוריה בין מגירת השנואים למגירת
האהובים, בין מגירת בני הברית למגירת האויבים. הוא ניצב, המום
וזועף, על הבמה הקטנה, מנסה, ללא הצלחה, לתפוס מחדש את תשומת
לב הקהל לעניינו.
מישהו הפעיל את המערכת האור קולית; האור נע באיטיות ונשמע
תיפוף אלקטרוני-חדשני, בקצב של 'שבע תשיעיות', מהקירות המצופים
ברמקולי קיבול. הקצב ובעקבותיו המנגינה הפסיכדלית טיילו על פני
הקירות, בתנועה לוליינית מודגשת היטב. עתה הופעלה מערכת הלייזר
וקרן אור בודדה בצבע סגול זוהר הופיעה לפתע ועשתה אותה דרך
לוליינית, בעקבות המנגינה.
הנוכחים הסתדרו לאורך הקירות בזוגות, ממתינים לאות. צליל עדין
של גונג אלקטרוני, פיזר את קרן האור הבודדה לאין סוף פרורי אור
צבעוניים של זיקוקי-דינור אלקטרוניים. לאט, לאט התקבצו פרורי
האור במרכז האולם, יוצרים הולוגרמה מרהיבה של זוג עירום, חבוק
בתנועת ריקוד ארוטי. עתה הצטרפו לריקוד זוגות עירומים נוספים,
חלקם אמיתיים וחלקם הולוגרמות.
הרקולס כבש את כעסו וירד מעל הבמה. גלוריה התפעלה מכושרו
להפסיד בכבוד. הוא קרב אליה בחיוך מאולץ ונטל את ידה ללא אומר.
כאשר צעדו למרכז רחבת הריקודים, עברו דרך מספר הולוגרמות, ניסו
אף לעבור דרך זוג ממשי, דבר שגרם תמיד לרעמי צחוק, אלא שהפעם
רעם הצחוק באוזני הרקולס ביתר שאת. בטוח היה שצוחקים הם
לכישלונו.
הוא חיבק את מותניה של גלוריה בזעם אלים וגרר אותה בתנועת
המחול המהירה, מצמיד את גופה העירום לגופו, בעוד היא מנסה
להודפו ולשמור על מרחק ביטחון ביניהם, בתקווה שהרקולס, המאולף
כג'נטלמן, יבין את הרמז. הפעם לא פעל הדבר; הוא הוריד את ידו
ממותניה לעכוזה והצמיד אליו את חלק גופה התחתון. אברו הזקוף
מגשש את דרכו בניסיון חדירה. המוסיקה באוזניהם הלכה וגברה
וקצבה הוחש. גלוריה 'נדלקה' אף היא, נצמדה בכל גופה להרקולס
והצמידה את שפתותיה לשפתיו. זעמו של הרקולס הגיע לשיא כאשר נעץ
את אברו בתוכה. דימה שנתון הוא בדו קרב של סייפנים ועתה נעץ
רומחו באויבו. המוסיקה הפכה אלימה, מחול הלייזרים היה פסיכדלי
ברמת שיא וריח משכר התפשט באוויר. לפתע נראתה רצפת הריקודים
ריקה, רק דמויות ההולוגרמות הזוהרות, הרקולס וגלוריה המשיכו
להסתחרר, עד שנפלו ארצה והשתגלו בשיכרון חושים... גלוריה שכבה
על גבה, רגועה ומבוישת, מביטה על הנוכחים, שיצרו מעגל סביבם
ונהנו מהצגה ארוטית חיה. הרקולס ירד מעליה מרוצה מעצמו, עתה
רווח לו, שנאתו נרגעה וכן מרדנותו. מנקודת מבטה של גלוריה -
מלמטה למעלה - נראו חברי המועדון מטופשים, במבטיהם הנבוכים.
מראה של זוג מתעלס ברחבת הריקודים, היה שגרתי למדי, אלא שתמיד
הייתה גלוריה בין הצופים.
לאחר רגעי השקט הראשונים, פרצו כולם במחיאות כפיים סוערות
וברכו את הזוג היפה להפליא, הרקולס וגלוריה. ההתנגשות
האידיאולוגית ביניהם נשכחה וכן קריאתו הבלתי אחראית של הרקולס
למרד.  
 
הרמס היה נינוח עתה, לאחר שתכנת לעצמו מתקפי אורגזמה עילאיים.
ישב במגברו בכורסה, צופה בשידורים תלת ממדיים שהוזנו ישירות
למוחו. השידור שיעמם אותו, יותר מכל רצה לראות את גלוריה ולכן
עבר למעקב; תחילה כוון את מחשבתו למשדר המעקב ולאחר שהופיעה
במוחו תמונת העיר העילית, סרק בעיניו את רחובותיה. מצלמות
הטלוויזיה התלת ממדית, הממוקמת מעל העיר בלוויין מסונכרן,
הגיבו מייד לשידורי מגברו והתכוונו בהתאם לתנועות עיניו. דרך
הסתכלות זו הייתה כה נאמנה ומהירה עד שנראתה למגבריים טבעית
לחלוטין, כאשר נדמה היה לו שהולכת היא ברחוב, חשב את המילה
'זום' ומיד הופעל המנגנון האופטי המאפשר צפייה מקרוב. בכל
הפעמים התאכזב, היו נשים עירומות ויפות, אבל גלוריה לא הייתה
ביניהן. עתה התמקד בביתה. הוא הפעיל את חישני האינפרה-אדום,
כדי שיוכל לצפות מבעד לקירות. הבית היה ריק. באפו חש את ריח
הבושם שלה. הוא הגביר את חוש הריח 'לרגישות כלב' - למה קוראים
לזה כך? - והחל במעקב מבושם שהובילו למועדון. בכניסה למועדון
השיגה במעקבו, ובעצם 'נכנס' יחד איתה, אלא שלא ידעה זאת.
היא פתחה את דלת המועדון החשוך, ולרגע הסתנוורה המצלמה, שכוונה
עצמה אוטומטית לכמות האור. ברגע שסגרה את הדלת עבר למעקב
אינפרה-אדום המאפשר גם האזנת סתר.
הרקולס היה שם והוא כוון זרקור לעברה של גלוריה הנדהמת. לאחר
מכן נזף בה על איחורה.
הרמס חייך לעצמו כאשר נוכח שלא הכול שפיר ביניהם - אז דיבר על
השפלת כבוד האדם, דבר הנשמע כמו קריאה למרד. זה לא היה רציני,
הרמס ידע זאת, לא הייתה כל דרך להזיק למגבריים ובעצם המרד
מסתיים תמיד בדיבור עליו.
הגופניים נהנו, לפי השקפתו של הרמס, הרבה יותר מהתלות ההדדית
מאשר המגבריים. בזכות הבקרה על מזג האוויר שנעשתה אוטומטית
מלוויינים ששיגרו המגבריים, התאפשרו יבולים גדולים שחיסלו את
בעיית הרעב. הם נהנו מחידושים טכנולוגיים שפיתחו המגבריים, אם
כי רק מהפשוטים שבהם; לא מנעו זאת מהם, זו הייתה בחירתם
החופשית שהודרכה על ידי מניעים אידיאולוגיים של קרבה לטבע. אבל
יותר מכל, הובטח שיתוף הפעולה של הגופניים, על ידי הפיכתם
לתלויים בסם התלת חודשי, שסופק אך ורק על ידי המגבריים בעת
החליבה.
למרות כל זאת חייב היה הרמס לדווח למרכז על גילוי ניסיון המרד,
ולא עשה כן. אולי חשש שפועל הוא מתוך נקמנות, הניזונה מקנאתו
לגלוריה, ואולי מתוך ידיעה שאין קריאת המרד מסוכנת, היה זה
בבחינת: 'ישחקו הנערים לפנינו'.
הרמס המשיך את מעקבו הסמוי ונהנה כאשר הפסיקה גלוריה את נאומו
של הרקולס בדבריה הכנים והנדיבים. הרקולס זעם, אבל איש לא
הקשיב לו יותר, כולם רקדו. כך גם גלוריה והרקולס, ובסופו של
דבר, התעלסו על רצפת הריקודים, כאשר כל הקהל 'ובתוכם' הרמס
צופים בהם.
יחסו של הרמס למשגל הבלתי צפוי היה כשל איש מדע הצופה בתופעת
טבע הידועה לו מהסרטים, אולם לא התנסה בה מעולם. לאט, לאט חש
איך מתעוררים בו רגשות רדומים. הוא חש את כאב הקנאה והתסכול
ובאותו זמן זקפה אדירה.   גלוריה קמה באיטיות וללא אומר יצאה
מהמועדון. הרמס נשאר זמן מה. ידע שיוכל לאתרה לפי ריח הבושם
המוכר לו. הרקולס קם מחייך, מלא ביטחון עצמי. הוא חש שנמחתה
חרפתו. באזור התסריטים שבמוחו נרשם: 'מין שווה שנאה'. הוא ניצל
את השקט שהשתרר ואת בטחונו העצמי המאושש, כדי לומר: "כפי
שטענתי קודם, מצבנו משפיל. מכרנו את נשמותינו לשטן, כמו
בסיפורי אגדות. הרי כתוב בכתבי הקודש: "הדם הוא הנפש", ואותו
אנו מוכרים לאותם טיפוסים מגעילים, שליחי השטן, המגבריים.
דיננו אחד: גיהינום!"
"מה אתה מציע לעשות?" קראה וונוס היפהפייה. אחדים הגיבו
במחיאות כפיים, מתוך הרגל. הרקולס הפסיקם בכעס: "אפילו את
מחיאות הכפיים הדביליות האלה, לימדו הם אותנו. הפכנו חקיינים,
קופים המשמשים כחיות מעבדה לתרבות גבוהה יותר. הם אדונינו,
ואנחנו מכשכשים בזנב הקוף שלנו, מרוצים מתשומת ליבם.
 שאלת וונוס, מה אני מציע לעשות? למרוד!"
צמרמורת עברה בגוו המוגן של הרמס. למרות שלא ראה דרך הגיונית
לממש את איום המרד, החל הדבר להדאיגו. כל מרד חייב להסתיים
באסון להם ובסופו של דבר יאלצו להיכנע. אלא שהגופניים לא היו
תמיד רציונאליים, בניגוד למגבריים, לא פעם פעלו ממניעים
רגשיים. הוא לא חשש מתוצאות המרד למגבריים, הוא חשש לגורלה של
גלוריה כתוצאה מדיכויו. הוא המשיך להקשיב בריכוז גבוה והעביר
מתג דמיוני למצב 'הקלטה'.
נרקיס "העליז" שאל בקול מתחנחן: "איך תעשה זאת? הרי אין
ביכולתנו להזיק למגבריים, הם מחוסנים בחליפות החלל שלהם עד כדי
כך, שאינם יכולים לפגוע זה בזה."
"אמנע מהם תרומות דם," השיב הרקולס, "ברור לכל שללא מנת הדם
שלנו ימותו 'הערפדים' תוך זמן קצר. איזשהו ווירוס אלמוני יתפוס
עליהם טרמפ ויחסל אותם. כי מנגנוני החיסון שלהם מנוונים
לחלוטין."
הייתה בכך הפרזה גדולה, אומנם זקוקים היו למנות הדם, כפי שטען
הרקולס, אלא שהמגבריים לא השתמשו בדם הגולמי, אלא זיקקו מתוכו
את הדרוש להם בלבד. את התרכיז המעוקר מחיידקיים ומנגיפים ניתן
היה לשמר זמן רב. מנות הסירום המשומרות יספיקו לזמן ארוך למדי.
הסכנה לא הייתה מידית, אבל קיימת הייתה בטווח הארוך.
"איך נמנע מהם לקחת את דמנו בכוח?" שאלה וונוס.
"שאלה טובה," החניף לה הרקולס, "אלא שלא נצטרך לעשות דבר. הם
אינם מסוגלים להיות אלימים, כי גם תכונה זו התנוונה אצלם."
גם כאן הייתה הפרזה, נכון הוא שהמגבריים נמנעו לקחת דמו של אדם
בכוח, אולם זאת בתנאים רגילים, בהם לא היה מחסור במצרך זה.
הרמס לא בטוח היה איך ינהגו, תחת איום של השמדה.
כך המשיכו הנוכחים ותקפו את תכניתו בפחות ופחות מרץ עד שחדלו.
הרקולס הצליח להגיע להסכמה כללית.
הרמס ניתק עצמו מהמועדון ומהלוויין העילי, העביר את המתג
הדמיוני בראשו למצב מקוון וחשב במאמץ שידור. עד מהרה שמע את
הקליק המבשר על היווצרות הקשר. הוא שידר למאגר המידע את פרטי
האירועים במועדון, סווג את הודעתו במילים: 'בהול, מחכה
להוראות' ועבר להאזנה.
הוא ראה בדמיונו את המחשב המרכזי מעבד את המידע. תוך דקה קיבל
את התשובה: 'נקלט ועובד, עסקים כרגיל, סוף'.

הרמס ישן שינה עמוקה, כאשר העיר אותו השעון הדובר: "בוקר טוב,
השעה שבע. חמש-עשרה דקות ליציאה."
הוא קם ממיטתו וביצע כמה תרגילי התעמלות פשוטים לחילוץ איברים.
הוא זכר בבהירות את אירועי אמש. לא בטוח היה, אם יעז לישון
מחוץ למגברו, גם בלילה הבא. הוא מיהר להיכנס למגבר, וצעד לעבר
דלת המעלית שנפתחה אוטומטית ונסגרה מאחורי גבו. במעלית קיבלו
את פניו ארבעת אנשי צוותו, שעלו מקומות נמוכות יותר. הם לא
ידעו על המרד וטוב שכך, וידועם היה בסמכותו של הרמס, כמנהלם
הישיר. הוא החליט לא לספר להם דבר בינתיים ולראות איך ייפול
דבר.   הם הניחו ידם על לוח ליבם לאות ברכה והרמס השיב במחווה
דוממת, דומה. הוא ניתק עצמו מהתקשורת המוחית איתם, כדי שיוכל
להרהר בשקט.
המעלית זינקה למעלה במהירות הולכת וגוברת, בתנועת שוות תאוצה,
אשר יצרה לנוסעיה, תחושה של כובד מתמשך. בהגיעה המעלית לשלושת
רבעי הדרך, כחמישים מטר מפני הקרקע, הורידה את תאוצתה בהדרגה
עד שהפכה שלילית. תחושת הכובד של נוסעי המעלית, הפכה להרגשת
ריחוף. הם חשו עדיין סחרחורת קלה כאשר עצרה המעלית סופית, בפתח
התחנה.
היו לפניהם כחמש עשרה דקות של הכנות, לפני שיתחילו להכניס את
התורמים. כל אחד מאנשי הצוות אמור היה לטפל בארבעה, סך הכול
עשרים, לאותו יום. רשימת השמות הוכנה על ידי המחשב אוטומטית,
עם אפשרות של קריאה מוחית לתורם רצוי. הרמס השתמש במנגנון זה
כדי לזמן את גלוריה לעתים קרובות מכפי תורה.
'לעבודה,' פקד הרמס במוחו, כאשר הושלמו ההכנות. עתה הפעילו,
הרמס וכל אחד מאנשי הצוות, את המסוף על שולחנם. בצגים הופיע שם
התורם הראשון ובאותו זמן הופעל המסך באולם ההמתנה, עליו הופיעו
ארבעת השמות הראשונים, כל אחד מעל דלת הכניסה המתאימה. המחשב
הכריז בקולו המכאני את השמות: "הרקולס-ווי, וונוס-אקס,
יופיטר-או, הליוס-אם."
הרופאים ממתינים לדלת שתיפתח... ממתינים ודבר לא קורה. הרמס לא
הופתע, עובדיו כן.
"לשני," פקד הרמס, אולם ידע שדבר לא יקרה. הוא אותת לעמיתיו
בקשר המוחי, להיכנס להאזנה וכאשר קיבל מכולם את האישור הצפוי,
שידר: 'לצערי פרץ מרד. הגופניים לא יבואו מרצונם. אני אודיע
למרכז, כולם נשארים בהאזנה' ומייד המשיך: 'מרכז!' הקליק בישר
את קיום הקשר, 'המרד פרץ, אין תורמים. מחכה להוראות. בהול,
סוף.'
אחרי מספר דקות רוויות מתח, חודש הקשר, כולם קלטו את ההוראות:
'חזרו הביתה, המרד אינו מדאיג, סוף.'
הרמס נפרד במחשבתו מעמיתיו, ברכם בהצדעה האופיינית ושידר: 'אני
אצא לשוטט בעיר. חזרו הביתה, נתראה מחר.'
לא נשקפה להרמס כל סכנה בטיולו בעיר, כל עוד היה בתוך מגברו,
והוא לא התכוון להיחלץ ממנו. עמיתיו נגשו למעלית, אשר הגיבה
לקריאת מוחותיהם, פערה את פתחה לקראתם והם נבלעו בתוכה.
הרמס לא מהר, רצה להרהר בשקט. תגובת המרכז הדהימה אותו. משוכנע
היה שהמרד יתקל בתגובה תקיפה, או אף אלימה. חוסר המעש לא היה
אופייני לעיר התחתית, הנשלטת באופן רציונאלי לחלוטין באמצעות
מחשבים רבי עוצמה. מחשבים מהדור האחרון, המסוגלים הן לחשיבה
טורית של צעד אחר צעד, כדורות הקודמים, ובנוסף מסוגלים הם
לחשיבה מקבילית, המאפשרת קבלת החלטות בזמן אמיתי, כאשר מספר
המשתנים הוא עצום, פעולה שבעבר היה מסוגל לה האדם בלבד וכונתה
בשם 'אינטואיציה'.
הרמס שיער שיש היגיון בגישה של: 'שב ואל תעשה דבר', שננקטה על
ידי הממונים. יותר מכל שמח שגלוריה לא תיפגע.
כאשר הודיע הרמס לעמיתיו על כוונתו לשוטט בעיר, הבינו הם
שכוונתו לטיול מוחי, שכונה כך על ידי המגבריים, אלא שהוא
התכוון לשיטוט, פשוטו כמשמעו. לפתע נזכר שלאמתו של דבר, לא
ביקר פיסית בעיר העילית מעודו, אבל הכירה היטב ממעוף הציפור.
הרמס נכנס למסלול הנחלבים וכאשר סיימו היה בחוץ. שמש בהירה
קדמה את פניו ובמשך חלקיק השנייה הסתנוור, עד שמגברו כוון עצמו
אוטומטית לעוצמת האור החדשה. הוא שם לב, שלראשונה בחייו, הגבר
האור הועמד על מינוס.
הרחוב היה ריק מאדם. גם בימים כתיקונם לא סאן רחוב זה, ובעצם
שום רחוב, כי מספר התושבים בעיר היה קטן מקיבולה, כתוצאה
מדילול האוכלוסין שעשה האיידס לפני קצת יותר ממאה שנה, ומתכנון
המשפחה. צמד הערים, העילית והתחתית, היו מבודדות מערים תאומות
אחרות והיו היחידות בצפון אמריקה. צמדי ערים אחרים היו, לפי
השמועה, באמריקה הדרומית וביבשות אחרות. לא היה כל קשר בין
ערים אלו. שרדו אותן ערים שמנהיגיהן השכילו להתגבר על הניכור
ועל הדעות הקדומות והצליחו להגיע למידת מה של שיתוף פעולה בין
האוכלוסיות השונות. הרמס טייל ברחובות הריקים ללא מטרה. ניסה
להבין אם הגופניים הסתגרו בבתיהם, או התאספו במקום מסתור.
רעיון צץ במוחו; הוא צעד לעבר המועדון. הלך ברחובות המוכרים
בביטחון מלא, אף על פי שמעולם לא דרכה כף רגלו ברחובות אלו.
בשלב זה ויתר הרמס על מעקב סטטי והחליט להיכנס למועדון, אם
יהיו הגופניים שם, כדי לנסות ולשכנעם לחזור בהם. הוא לא חשש
מתגובתם, כי במגברו היה מוגן מכל רע.
הוא הגיע לדלת המוכרת, הכול נראה שומם, הוא פתח אותה בזהירות.
הרמס מצא אותם בעצומו של ויכוח רעשני. ברגע הראשון, כאשר זיהו
אותו, השתתקו המתווכחים בבהלה, אולם מאחר וחייך בידידות, נרגעו
במהרה, רק נדמה היה ששינו את נושא השיחה.
הוא שאל את וונוס שעמדה לצידו: "למה לא באת לחליבה היום?"
היא נעה בחוסר נוחיות, הביטה לעבר הרקולס ואמרה לבסוף: "שאל
אותו, היה זה הרעיון שלו."
הרקולס לא נבהל, אלא להפך, התמלא אומץ ואמר: "רואים אתם שאין
מגברי מסוגל למעשי אלימות, כי אינו צריך להתגונן. יודע הוא
שאין בכוחנו להזיק לו כאשר הוא בתוך מגברו. אולם איננו צריכים
להוציאו; הווירוסים הנמצאים רדומים במערכות גופו יחסלו אותו,
אם לא נספק לו מדמנו. כך נעשה ותוך זמן קצר יחוסלו תושבי העיר
התחתית ואיתם הבושה, ההשפלה והביזיון. אנחנו נרד למטה, נלמד
להפעיל את המערכות הנחוצות לנו. אנחנו נהיה השליטים! אולי
נשאיר אחדים מהם בכלובים, כדי לשעשע את ילדינו."
הרקולס ציפה למחיאות כפיים, את המשפט האחרון הדגיש, כדי
לגרותם, אבל שקט השתרר.   את השקט הזה ניצל הרמס, ואמר: "אין
הדבר כל כך פשוט. ראשית, עם השנים צברנו תרכיזי דם בכמות
גדולה. נמשיך להתקיים עוד מספר שנים, מהמלאי שברשותנו. עד אז
אולי נמצא פתרון לבעיה ולא נזדקק לדמכם.  שנית, איננו אלימים
כי לא נשקפת סכנה לחיינו, זה נכון, אולם אם נמצא בסכנה כזו, יש
לשער שלפחות בחלק מאתנו פועם עדיין אותו רפלקס נחות של אלימות
וייקח בכוח את מה שניתן עד עתה מרצון. שלישית, כולכם מכורים
לסם התלת חודשי. נכון, אין זה מוסרי ואולי לא נאה, אבל רק כך
יכולנו להבטיח את המשכיות האספקה החיונית לנו.   בעוד מספר
שעות, ירגישו הראשונים, אלו שלא באו היום, את תוצאות ההתמכרות.
רק החזקים ביניכם יצליחו להיגמל, רובכם תזחלו אלינו ותבקשו
לתרום ולהתמסטל.
ולבסוף, אנחנו שולטים במזג האוויר שאתם כל כך תלויים בו ונהנים
ממנו. ימים קבועים בשנה ימי גשם וימים קבועים ימי שמש, ללא
הפתעות, זה אינו דבר טבעי, כפי שחלק מכם חושבים בוודאי, זו
תוצאה של מערכת לוויני ויסות מזג האוויר שנשתלה על ידינו. במשך
מאות שנים הסתפקה האנושות בחיזוי מזג האוויר, רק בימינו הגענו
למצב בו אנו שולטים בו, לטוב ואם יהיה צורך, גם לרע. לאלו
מביניכם שלא מבינים על מה אני מדבר, אני מדבר על שיטפונות,
שלגים, ברד וטייפונים, בקיצור, הרס החקלאות. רק טעות קטנה
בוויסות וכל זה יבוא.
גם אם תצליחו, בדרך לא מובנת לי, להתגבר עלינו, הרי שבכך תביאו
כליה על עצמכם; תוך זמן קצר תצא המערכת מוויסות ואין לכם את
הכישורים לווסתה."
הרמס השתתק, לא הבין מהיכן נטל את אומץ לדבר כל כך הרבה באוזני
קהל, דבר שלא היה רגיל בו, רוב התקשורת שעשה הייתה מוחית. הוא
חשד שהסגיר בידיהם סודות חשובים, אף כי לא ראה מה התועלת
שיכולים הגופניים להפיק מכך. הוא ניסה לראות בעימות שבין
הרקולס ובינו, מאבק בין גזעים שונים, אבל בעומק נשמתו ידע
שמתחרים הם על חסדיה של אישה, גלוריה. 'היכן גלוריה,' חשב
לעצמו, 'מדוע איננה כאן?'
הרקולס לא נשאר חייב: "יכול להיות שהצדק אתך," אמר, "יתכן ואין
כל הגיון במאבקנו. אבל לא עבורנו מלחמה זו, אלא עבור ילדינו,
הם לא יהיו משעובדים לסם, לא נרשה להם לתרום דם. כך שאתם
תתחסלו בדור אחד או שניים, באשר לתלותנו בסם, אני משער שהחלשים
מאתנו לא יעמדו בלחץ וייכנעו למשבר, אבל אנחנו החזקים נעמוד על
המשמר ונחסל כל אחד שינסה להתקרב לתחנת ההתרמה, ובאשר לוויסות
מזג האוויר, כל עוד מקווים אתם שכניעתנו קרובה לא תפעילו נשק
זה. נכון, כאשר תיעלמו מעל פני האדמה, נצטרך אנו להפעיל את
המערכות. אני בטוח שנמצא ביניכם 'יפה נפש', שיתנדב ללמדנו את
המלאכה תמורת, הישרדותו."
הרמס לא הבין מה עניין לו להרקולס בקיומם של הדורות הבאים.
נראה לו מאוד לא רציונאלי, או אולי פרימיטיבי, להקריב את החיים
היחידים שיש לך כדי לזכות את הדורות הבאים, שלא יזכה לראותם,
בדבר ערטילאי כמו 'כבוד'.
"האם לא פשוט יותר לשנות את הגדרת הכבוד?" שאל, "הרי זו הגדרה
שרירותית. נוכל להחליט שתרומת דם זה דבר מכובד ואצילי ובעצם
אינכם תורמים מחוסר ברירה, אלא מתוך מחווה אצילית של הצלת חיי
אדם."
"הוא מדבר כמו גלוריה," אמר הרקולס בכעס, "האם אתם נפגשים? האם
גלוריה מרגלת שלכם? שמתי לב שלא הופיעה היום במועדון. בוודאי
נפגשת איתה בביתה. אחרי!" קרא הרקולס ויצא לרחוב. ההמון יצא
בעקבותיו מוסת וחמום.
הרמס הבין שנשקפת סכנה לגלוריה וחש צורך עז להצילה מפני ההמון
הזועם. הוא החיש צעדיו ובחר בדרך עקיפין לביתה, כי ההמון
והרקולס בראשם צעדו בדרך הקצרה. גם כך הקדימם. הוא קרב לדלת
שנפתחה לקראתו אוטומטית. הוא נכנס לאולם הכניסה והמתין. גלוריה
התפלאה לראות את דמותו בסטדיאו, נדמה היה לו שהתרגשה לבואו,
לפני שפתחה את הדלת הפנימית להכניסו.
הרמס דיבר בשקט אך בתקיפות: "הרקולס בראש המון מוסת צועדים
לכאן, בכוונה לעשות בך לינץ'. הדרך היחידה להצילך היא להבריח
אותך לעיר התחתית. נוכל להספיק לעשות זאת, אם אשא אותך על
כפיים עד לתחנה."
להפתעתו גלוריה לא נראתה מבוהלת. "אל דאגה, הרמס," אמרה, "אדע
להסתדר אתם, אבל נוכחותך יכולה לסבך את המצב. אנא רחק מכאן.
תוכל לעקוב אחרי האירועים ואם אהיה בסכנה, יהיה לך מספיק זמן
להצילני."
הרמס הרחיק עד פינת הרחוב. הוא לא ניסה להסתתר, כל שבקשה היה,
שלא יראה בחברתה. הוא עבר לחיישני א'א', כדי לצפות ולהאזין דרך
קירות ביתה. הרקולס עצר ליד דלת אולם הכניסה, וסימן להולכים
אחריו להיעצר. גלוריה פתחה את הדלת לקראתו ללא מילה. הרמס חזה
בכאב, איך כורכת היא את זרועותיה מסביב לצווארו של הרקולס
ונושקת את שפתיו בחום. היא משכה אותו בידו לחדר השינה ושם נפלו
שניהם על המיטה העגולה. הרמס הפסיק צפייתו, הוא חש שרשאית היא
לפרטיות ברגע זה, וידע שבטוחה היא מכל רע.
לאחר זמן מה התפזר ההמון בשקט. הרמס חזר לתחנה נכנס למעלית
וירד לביתו. הוא התיישב בכורסה לנוח מאירועי היום. לאחר רגע
התקשר למרכז ודיווח. הוא סיים במילים: "יום א' למרד, סוף."
כאשר הגיע הרקולס לביתה, ידעה גלוריה שחייבת היא לפעול בצורה
לא שגרתית. לא יכולה הייתה להתמודד עם הרקולס הקנאי, המיוחם
ומלא השנאה, אלא באמצעות קסמיה. אולם נסחפה למשחקה, הדבר פעל
גם עליה. הרקולס היה גבר חלומי כאובייקט מיני. אף שלא אהבה ולא
העריכה אותו, ידעה להפריד בין רגשות אלו ומשיכה מינית.
התמסרותה המהירה רק הוכיחה שהייתה מגורה לפני שהגיע. האם הרמס
גרם לכך? מחשבה זו לכשעצמה, העבירה חיוך על שפתיה.
כאשר שכב הרקולס עליה בכל כובד משקלו, ניסתה לתאר לעצמה איך
יראה הרמס ללא מגברו. לא היו לה כל נתונים על כך. בראשה
התרוצצו מחשבות שונות: 'האם בוגדת אני בהרמס? בהרקולס? בשניהם?
או אולי בעצמי?' מכיוון שהרגישה צורך לפרוק מטען זה אמרה: "אתה
יודע? הרמס מחבב אותי מאוד."
"את מתכוונת ל -  X36?" שאל בהקנטה.
"לא," השיבה, "הרמס."
"עבורי הוא אויב, ולכן נוח יותר להשתמש באות הזיהוי שלו. כך
הופך להיות אחד ברשימה הארוכה של החיסולים המתוכננים. כך אין
מרגישים ייסוריי מצפון, כאילו חיסלנו רובוט משוכלל ובאמת חלקית
הוא כזה. יודעת את, בלשון צבאית עתיקה לא אמרו: 'הרגנו את
ג'והני, שון, רוברט או כל אחד אחר.' אמרו: 'חסלנו גדוד, מחלקה,
חולייה או פשוט כוחות  אויב .X36    הוא כוחות אויב."
"קשה לראות בהרמס הטוב והמבין,  X36, אויב. מדבר הוא אלי כשווה
בין שווים, אין בקולו התנשאות מגברית אופיינית. אני חושבת שהוא
מאוהב בי; לפני שהופעתם בא להזהיר אותי כי חשש שבאים אתם לבצע
בי לינץ' בהנהגתך."
"זה לא היה רחוק מהאמת," השיב הרקולס, "אלא שהצלחת בקסמיך
להוציא את  האוויר ממפרשי."
במוחו החלה מתרקמת תוכנית שטנית, שאם תוכתר בהצלחה יפטר מהרמס
ויוכיח לכולם שניתן לפגוע במגברי. הוא היסס, האם יוכל לבטוח
בגלוריה? לבסוף החליט לקחת את הסיכון.
"מה דעתך להתעלס עם הרמס?" שאל לפתע.
"יצאת מדעתך," השיבה, לאחר שהבינה שאיננו מתלוצץ, "מעולם לא
ראיתי אותו מחוץ למגברו, אבל הוא ללא ספק אישיות מעניינת."
אמרה בהקנטה.
"אני לא מתכוון להתעלסות ממש," אמר בקול רועד.
'מה קרה לו?' חשבה, 'זה מאהבה לי או משנאה להרמס?'
"אני מתכוון," המשיך, "שתגרמי לו לצאת ממגברו, כדי לעשות אהבה
ואז תחנקי אותו."
דבריו של הרקולס זעזעו אותה, יותר מתוכנם, הקול המוזר בו
נאמרו, מרגע לרגע נשמע רועד יותר ויותר, עד שנשמע כאילו מגיע
ממעמקי הים.
גם ידיו של הרקולס החלו רועדות, תוך זמן קצר רעד בכל גופו.
גלים של עוויתות עברו בו כאשר שכב וגופו נזרק בכוח, כמוכה שטן.
הוא צחק... ולפתע פרץ בבכי...
"הרקולס!" זעקה גלוריה בבהלה, "אתה חולה!"
היא ידעה שחברי מועדון הבריאים לא חלו מעולם. אגדה התהלכה
ביניהם, שאם אי פעם ייפול מי מהם למשכב, לא יקום.
'יתכן וידו של הרמס בדבר?' לא נראה לה הדבר אפשרי, הרי זו תהיה
פעולה אלימה, אשר מגבריים אינם מסוגלים לה.
הרקולס שכב הוזה, מדבר דברי הבל מקוטעים: "אוהב... סם,
ערפדים!" זעק ולפתע נשבר קולו וביבבה של כלב מוכה חזר:
"ערפדים... ערפ... דים."
פיו החל מעלה קצף. ידיו ורגליו נעו בחוסר תאום מדהים, כאילו
אבדו קשר עם מרכז העצבים, ידיו התרוממו כל אחת בזמן אחר ולגובה
אחר וכן גם רגליו. לפתע נעשה אלים; כרך את זרועו סביב צווארה
של גלוריה וניסה לחונקה. גלוריה השתחררה במהירות מתפיסה זו,
הרקולס היה חלש להדהים, קפצה מהמיטה ונעלה את דלת חדר השינה
מבחוץ. לרגע חשבה מה לעשות ואז נגשה למסך הסטדיאו ונגעה בו.
כאשר הופיע התפריט נגעה במילה סטדיאופון. מייד הופיעה תמונת
מקלדת. גלוריה הקלידה במהירות על פני מסך המגע: ונוסX והמתינה
לתשובה. אחרי רגע ארוך של מתח, הופיעה תמונת חדר המגורים של
וונוס. היא שכבה על השטיח גונחת וממלמלת דברים ללא קשר. לידה
שכב הליוס מבצע אותם תרגילי התעמלות מוזרים, שביצע הרקולס לפני
רגע, פיו מעלה קצף.
מדבריה של ונוס הצליחה לקלוט: "הצילו! שנינו מוכי שיגעון."
עולמה של גלוריה חג סביבה עד שנאלצה להתיישב על הארץ. "גם
אני!" עברה מחשבה במוחה. עתה איבדה את תחושת הזמן; האירועים
העכשוויים נראו לה מרוחקים, והמשיכו להתרחק במהירות, עד שנמוגו
אי שם עם זיכרונות העבר.
"אני לא מרגישה רעד ועוויתות," אמרה לעצמה וגם מחשבה זו הלכה
והתרחקה במהירות... עד שנמוגה... ואולי... אולי... כן... כן...
הדהדו המילים במוחה ונמוגו באין-סוף. היא שכבה על השטיח בחדר
המגורים, מפוצלת לשניים; היא חגה מעל עצמה, רואה את עצמה שרועה
על השטיח, רגועה, ומעליה היא חגה, מעליה, שרועה על השטיח...
חגה, עוד היא רואה אותה שרועה, חושך צלמוות... מוות.
מסע לאין סוף, הוא רודף אחריה, סכין בידו, היא צעקה, התעוררה
והצעקה המשיכה בלעדיה, כאילו קבלה אישיות משלה. הצעקה באה
מהחדר הסמוך ולוותה בדפיקות על הדלת מבפנים. לפתע נזכרה;
הרקולס.
"לפתוח לו?" היא שכבה זמן ארוך ללא תנועה מחשבות ללא קשר
מתרוצצות במוחה. עתה הבחינה; הזמן בסדר, אין התרחקות, העכשיו
הוא עכשיו. ניסתה לשחזר את חווית האין-סוף ולא הצליחה. הרימה
יד למול עיניה וראתה את צלליתה. החדר היה מואר באור קלוש.
גלוריה חפשה את מקורו; נורית הסטדיאו דלקה, הקשר נותק מזמן.
"אני בסדר, אולי גם הרקולס, אולי זה עבר? למה הוא צועק ודופק
בדלת? מה הוא אומר? לא היו אלו מילים, הייתה זו שאגת אריה?
נעירת חמור? נביחת כלב שוטה? הזעקה נשמעה שלא מהעולם הזה ולכן
לא יכלה למצוא לה הדמיה. לרגע חשבה: 'אולי הכול חלום בלהות,
עוד רגע אתעורר והכול יחזור להיות כפי שהיה,' אבל ידעה שאין
הדבר כך; היא ידעה להבחין היטב בין חלום למציאות באופן
אינטואיטיבי, לא היו דרושות לה הוכחות.
היא ידעה שהחמיצה משהו חשוב, ידעה שיש הסבר לתופעות. הנתונים
בידיה, אבל המסקנה מתחמקת. כמעט ותפסה אותה... 'מה משותף
להרקולס, וונוס, הליוס? כולם היו במועדון הבריאות, היא לא.
אולי הרקולס הדביק אותה בצורה קלה ולכן התאוששה במהירות, זהו!
לא, זה קל מדי, זה לא זה,' ואז הבינה מה הטעה אותה? היא עצמה
לא השתלבה בתמונה, היא החלימה, הרקולס לא. לכן אולי היה לה דבר
אחר, אולי הלם כתוצאה מהחוויות המזעזעות שעברה.
'מה המשותף להרקולס, ונוס, הליוס? היא ראתה רשימה בעיני רוחה,
קמה במהירות לסטדיאו, הצביע בתפריט על 'מידע כללי' ולאחר מכן
על 'רשימת התורמים להיום: הרקולסV, וונוסX, יופיטרO, הליוסM...
הרשימה המשיכה עד עשרים.
גלוריה ניסתה להתקשר למופיעים ברשימת התורמים, מרובם לא הייתה
תשובה, אלו שהשיבו היו במצב גרוע. היא התקשרה לאחרים, שאינם
מופיעים ברשימה, הם היו תקינים.
תמיד התלוצצו על כך שמועדון הבריאות מכור לסם התלת חודשי, אולם
לא ברור היה אם אומנם זה המצב. מעולם, קודם לכן, לא נמנע הסם
מאיש. המציאות הכתה בראשה כפטיש כבד: 'כל יום ישתגעו אלו שתורם
לתרום. בעוד שלושה חודשים יגיע תורי.'
גלוריה שקעה בשינה עמוקה, נטולת חלומות. הדבר הראשון שחשה בו
כאשר התעוררה, היה השקט, הצעקות והדפיקות שנרדמה לקולן, פסקו.
'אולי הוא מת?'
היא קפצה בזריזות על רגליה ופתחה את דלת חדר השינה. בחדר שרר
אי סדר בלתי יאומן, הרהיטים מנותצים, מראת האיפור שלה רבצה
שלמה בתוך שברי הזכוכית של בקבוקי הבושם והתמרוקים. ריח חריף
של פרפומריה היה באוויר. 'מוטב זה מאשר סרחון,' חשבה לעצמה.
הרקולס שכב בתנוחה מוזרה, גבו על שטיח הרצפה ורגליו המקופלות
על גבי המיטה. הוא היה שקט. על פניו נראו בברור אותות הקצף
שיבש. הוא נשם נשימות עמוקות ונחר קלות. גלוריה הביטה בו
ברחמים וחשה את הזעם עולה בה ומרתיח את דמה, עד שצעקה בקול:
"ארורים!  נבלות! בני זונות!  מה עשיתם לו?" עתה הרשתה לעצמה
לפרוץ בבכי, שנבע מעמקי נשמתה. הדמעות זלגו מעיניה גדולות,
חמות ומלוחות. היא התייפחה בקול עד שהוקל לה.
הרקולס פקח את עיניו וראה את גלוריה מביטה בו, עיניה אדומות
מבכי ודמעות גדולות מרטיבות את השטיח לרגליה. הוא ניסה לחייך,
אבל פיו היה משותק. ניסה לדבר והצליח למלמל. הכאבים חלפו וכן
העוויתות. 'אני משותק,' חלפה מחשבה במוחו. הוא ניסה להניע את
ידו, ולא ידע לעשות זאת, לא זכר איך. הוא אסף את כל כוחות נפשו
כדי לקפוץ כף ידו הימנית לאגרוף. כאשר הצליח ידע שינצח.
גלוריה הבינה ללבו. היא גררה אותו בעדינות לעבר חדר הרחצה. הוא
ניסה לעזור לה ככל שיכול. היא עזרה לו לטפס אל תוך האמבטיה
ולאחר שרבץ בתוכה, הזרימה מים קרים, אשר גרמו לו צמרמורת ולאחר
מכן מים פושרים שהוסיפה להם קצף אמבט ובושם עדין. היא הצטרפה
אליו אל תוך האמבט, שהחל מתמלא בקצף לבן וריחני. גלוריה החלה
לעסות את כל גופו, כשאינה מוותרת על אף סנטימטר. שריריו
התפוסים החלו מפשירים. הוא חייך ואמר לבסוף: "זה לא כל כך
נורא, עברתי את זה."
טיפולה המסור ריגש את שניהם, אבל היא דחתה את ניסיונותיו בחיוך
ובחן. גלוריה יצאה מאמבט, הניחה על הרצפה מזרון ממולא אוויר,
זרתה עליו קצף וסימנה בידה להרקולס לצאת. הוא השתרע עם בטנו
למזרון. גלוריה פיזרה קצף לבן על גבו. כאשר כל גופו הלבין,
השתרעה עליו פרקדן והחלה מעסה את גופו בגופה.  הוא חש על גבו
את פטמות שדיה הזקורות ואת עצמות ירכיה. כך נעה מתחככת בו
בתנועות אורכיות ורוחביות זמן רב. לאחר מכן הפכה אותו על גבו
וחזרה על פעולה זו. כאשר ישבה על ביטנו, דחף אותה הרקולס רכות
לעבר אברו הזקוף, והיא נעתרה לו.

הרמס התעורר בהרגשה של אי נוחות, לא רגיל היה לישון במגברו. לא
ברור היה לו מה עליו לעשות. הוא לא קיבל כל הוראות חדשות,
והליכה לעבודה כבימים רגילים, לא נראתה לו הגיונית. לא ברור
היה לו כיצד ינהגו עמיתיו. הוא כוון מחשבתו למרכז: 'מחכה
להוראות.'
 מייד נשמעה התשובה: 'עסקים כרגיל.'
הם בילו את הבקר בתקווה שיבוא מישהו. על הצגים הופיעה כתובת:
"ברוך הבא," כתובת מזמינה לכל. לא בא איש. זה נראה מוזר, איש
לא נשבר?
הרמס כוון מחשבתו ללוויין והחל סורק את העיר; בקצה הרחוב
המוליך לתחנה הייתה תכונה ונשמע ויכוח סוער. שרשרת גופניים,
הרקולס וגלוריה בתוכם, חסמה את הרחוב ולא אפשרה למספר תורמים
פוטנציאליים לגשת לתחנה.
פניהם של המנסים להגיע הסגירו את אשר עבר עליהם בלילה הקודם.
למרבה הפלא הרקולס נראה בריא ורענן כתמיד.
הרמס קינא לגלוריה ורצה להצטרף לשרשרת החוסמים, אבל חשש שיהיה
בכך משום בגידה בגזעו. מסיבות שלא הבין הזדהה עם מאבקם.
"גם אני עברתי את זה," שמע את הרקולס אומר בוויכוח, "זה קשה,
אפילו קשה מאוד, אבל אפשר לעבור את זה." הרקולס המסכן לא ידע
שמשבר היום הראשון הוא כאין ואפס לעומת העתידים לבוא.
כל הבוקר המתינו, איש לא עבר את שרשרת החוסמים. במעקב נראו
תגרות ידיים קלות, שבהם הייתה ידם של החוסמים על העליונה. הדבר
הפריע להרמס, שסלד, כמו כל המגבריים, מכל צורה של אלימות.
אחר הצהריים יצא לרחובות העיר. שרשרת החסימה קוימה עדין, אם כי
בצורה רשלנית ביותר. לא היו ניסיונות פריצה, התורמים
הפוטנציאליים חזרו לביתם, לא משערים את הצפוי להם.
הרמס חייך לעבר גלוריה והצדיע לה כדרך המגבריים, בהנחת יד על
הלב.  הרקולס הביט בו בשנאה והפנה דבריו לגלוריה:  "ביטוי של
פאשיזם, ההצדעה הזאת."
גלוריה ניסתה ללבות בעצמה את רגשות השנאה להרמס, כנציג כל
המגבריים שגרמו סבל להרקולס אהובה, ולא יכולה הייתה.
"לא נולדתי לשנוא," אמרה בקול והשיבה לחיוכו של הרמס.
הרקולס היה במצב רוח מרומם, היום השני למרד והם הצליחו למנוע
תורמים, הוא הרשה לעצמו לחייך.
"לא הייתי רוצה להפחית מהישגיך במרד," אמר הרמס, "אבל המשבר
שבוודאי עברת אתמול, יראה כמחוז חפץ לעומת זה הצפוי הערב וכך
ימשך הדבר, ילך ויגבר במשך שלושים יום, עד שיתחיל להיחלש. כל
יום יתווספו יותר ויותר גופניים במשבר, שינסו לפרוץ דרך
החסימה, ובשלב מסוים לא תהיה בכושר לארגן אותה."
הרקולס אותת לגלוריה במרפקו והיא, כאילו הוסכם הדבר ביניהם,
אמרה: "תורי יגיע בעוד שלושה חודשים. אני אדאג לארגן את החסימה
עד שיתאושש הרקולס ויוכל להחליף אותי."
"עד אז," המשיך הרקולס את דבריה, "אתם כבר לא תהיו."
"זה לא מדויק," אמר הרמס, "כמובן לא אסגיר בידיך סודות
מגבריים. אבל אנחנו מצוידים היטב למרד זה, חזינו אותו."
"הוא משקר," פנה הרקולס לגלוריה, "אל תאמיני לו."
"היזהר לא לראות מהרהורי לבך," אמרה, "מגבריים אינם מסוגלים
לשקר. ישבתי אתמול וחישבתי את כמות הדם שנתרם בחמשת השנים
האחרונות, בהשוואה לתצרוכת, בהתאם לספרים, יש בידיהם עודף
ניכר."
הרקולס השיב לה בקול מאיים: "אל תבלבלי אותי עם עובדות. את
רוצה לפרוש? את פוחדת? או דואגת את להרמס אהובך?"
גלוריה לא השיבה. הרמס פנה לדרכו.
איש לא ניסה יותר לעבור את המחסום האנושי. צגי התחנה כבו.
הרקולס וגלוריה פזרו את אנשיהם במילים: "מחר בשמונה אפס אפס כל
הכשירים מתאספים כאן לחסימה. בהצלחה לכולנו. להתראות!"  דבריהם
התקבלו במחיאות כפיים.
הם פנו לביתה של גלוריה, לקדם את פני הרעה הצפויה. כאשר הגיעו
לביתה נגשו מייד למלאכה: הם פינו מחדר השינה את כל הדברים
החדים ואת אלו העשויים זכוכית. בהסכמת הרקולס, תנעל אותו
גלוריה עם הופעת הסימנים הראשונים ולא תפתח את הדלת עד שתשתכנע
שההתקף עבר. הם נפלו על המיטה והתנשקו ארוכות. גופו של הרקולס
נזרק בכוח עווית שריריו, עד שנחבט בתקרת החדר. ידיו שנעו ללא
שליטה הכו בדרכם את גלוריה בפניה והיא מעצמת המכה, אבדה את
הכרתה. היא שכבה מעולפת על הרצפה, בעוד הרקולס מנסה לשווא
להשתלט על שריריו המקפצים ללא כל קשר לרצונו. הוא השתדל לא
להתקרב לגלוריה, מחשש שיפגע בה שלא במתכוון. מוחו היה צלול
עדין; בשלב זה סבל רק מחוסר שליטה מוטורי. "איך אומרים ליד
להרגע?" שאל ולא ידע את התשובה. אצבעותיו נסגרו ונפתחו בכוח
ובמהירות שאיימו לשבור את עצמותיו. ידיו התכופפו ללא תאום וללא
קשר ביניהן. בשרירי גבו וישבנו עברה עווית שהקפיצה אותו על
המיטה, ללא הפסק. רגליו בצעו תנועות של רכיבה על אופניים, אבל
כל רגל בצעה זאת בקצב אחר ובחוסר תאום מוחלט עם השנייה. פיו
ננעל עקום לימין, ראשו נע כדחליל, בתנועה סיבובית סביב צווארו.
עתה החל להרגיש כעס עצום, רצון לחנוק כל דבר הניצב בדרכו. הכאב
בראשו ובשריריו הגיע לקצה גבול הסבל האנושי. הרקולס צעק וניסה
להתקרב לגלוריה במטרה לחנוק אותה.
"את בוגדת בי עם הרמס," אמר בזעם, אבל בגלל שיתוקו יצאו המילים
בלתי מובנות והסתיימו במלמול. הדבר הצחיק אותו והוא פרץ בצחוק
היסטרי, או צחוק שטני.   גלוריה התעוררה כאשר ידיו של הרקולס
מונחות על צווארה, והוא בוכה וצוחק חליפות. ברגע של הכרה צעק
לה: "ברחי! הידיים שלי חונקות אותך בעצמן."
גלוריה היססה, עד שהיה מאוחר מדי. ידיו התהדקו סביב צווארה...
לפני שאיבדה הכרתה, לחשה: "למות זה לא כל כך נורא."
הרקולס נאבק עם ידיו החונקות את גלוריה נגד רצונו. ראשו נחבט
בקיר והוא איבד את הכרתו. כאשר חזר הדם לזרום בעורקי הצוואר של
גלוריה, התעוררה ומצאה עצמה שוכבת בתוך שלולית דם. היא העיפה
מבט מחפשת את מקורו. הדם זרם מראשו של הרקולס, שנחבט במסמר
שבקיר. היא קמה לחבוש אותו. הפצע לא היה עמוק והדם החל נעצר
מעצמו. גלוריה יצאה מהחדר, כל עוד נפשה בה ונעלה את הדלת מאחרי
גבה. דפיקות פראיות בדלת מבפנים, בשרו לה שהרקולס התעורר.
"רק שלא ישבור את הדלת," אמרה בקול.
"גלוריה," צעק בפראות, "הכול בסדר. את יכולה לפתוח, עבר לי
כבר."
גלוריה לא התפתתה. למרות סבלה, לא השיבה, כאילו נטשה את הבית.
לאחר שעה ארוכה של דפיקות והפצרות שלא נענו, השתרר שקט. גלוריה
המתינה, אולי הוא טומן לה פח? היא קרבה חרש והצמידה את אוזנה
לדלת הנעולה, לא נשמע כל רחש. בזהירות סובבה את המפתח בדלת...
הדלת נפתחה בעוצמה רבה. הרקולס, פצוע בידיו ובראשו, מהמכות
שהכה בדלת, פרץ החוצה, הפיל בדרכו את גלוריה ונעלם ברחוב.
גלוריה מיהרה אחריו. הם לא היו לבדם, גופניים נוספים רצו ברחוב
כמוכי אמוק, מטיחים ראשיהם בקירות הבתים וצועקים צעקות
פראיות.
'זה רק יום שני למרד,' הרהרה גלוריה ומיהרה לכוון התחנה.
סביב התחנה הייתה התקהלות קטנה, אנשים במשבר ניסו ליצור קשר עם
המגבריים. קרובים וידידים ניסו למנוע זאת מהם. בכל מקרה לא
ניתן היה לממש אפשרות זו עד למחרת. מעולם לא פעלה התחנה מחוץ
לשעות העבודה הרגילות.
הרמס דאג לגלוריה. הוא ידע שחשוכי הסם הופכים אלימים. התוכל
גלוריה להתמודד עם הרקולס? הוא חשב בכוון הלוויין, כדי לראות
את המתרחש בעיר העילית. המראה היה בלתי נעים ובלתי אסתטי.
גופניים התרוצצו ברחובות כפרים מבוהלים, מטיחים ראשיהם בקירות
הבתים, בעוד שקרוביהם, שתורם טרם הגיע, מנסים למנוע מהם להזיק
לעצמם. פה ושם התפתחו תגרות רבות משתתפים, שהסתיימו במספר
פצועים. הם שכבו ברחוב חסרי אונים, איש לא הגיש להם עזרה.
הצעקות היו ללא נשוא.
הרמס לא תורגל לחזות באלימות, המחזות זעזעו אותו. הוא החל
מהרהר בבעיות מוסר: 'האם מותר היה לנו להופכם למכורים לסם?
בעצם לא היה להם רע, מדוע פרץ המרד? לולי קם הרקולס להמריד את
כולם, האם היה קם גופני אחר? האם התנאים יצרו את הרקולס? או
הוא יצר את התנאים?' הרמס ניסה להתנחם בעובדה, שלא הוא יצר
תנאי חיים אלו, תלות הדדית זו, אלא היה, במידה רבה, קורבנם.
'האם ייצר האדם להרס עצמי הוא המניע למרד? אין להם סיכוי,
ולמרות זאת אינם מוותרים. הם מוכנים למות למען הרעיון. איזה
רעיון? הם עוברים סבל אל אנושי, וקרוביהם, האמורים להתקף מחר,
עוזרים להם לסבול. האם לא פשוט יותר לוותר, לבוא מחר לתחנה
ולקבל את מנת הסם?'
תוך כדי הרהורים אלו המשיך במעקבו אחרי האירועים בעיר העילית.
בחפשו אחרי גלוריה הגיע במעקבו לביתה. ראה את דלת הבית נפתחת
בפראות והרקולס פרץ מתוכה, נוטף דם, זעה וריר. הרמס נרתע ממנו
כמפני שרץ מתועב. לפני שהספיק להפעיל א'א', למעקב דרך קירות
הבית, פרצה גלוריה בעקבותיו. הם הגיעו במרוצתם לרחבה שבחזית
התחנה. הרקולס וגופניים אחרים מנסים לפרוץ לתוכה, כאילו משם
תבוא ישועתם, בעוד האחרים מנסים למנוע זאת מהם.
'על מה המלחמה? הרי לא יוכלו לממש רצונם עד מחר. מדוע נלחמים
הם היום את מלחמת המחר?'
הרמס ניתק עצמו מלוויין המעקב, התקשר למרכז ואמר: "יום ב'
למרד, אין תורמים. סימני שבירה ראשונים, סוף."

גלוריה תפסה את הפיקוד, היא ארגנה את השורות. רוב הגופניים היו
לפני משבר גמילה ולכן הצליחה ללא קושי, למצוא מתנדבים לשתי
שורות של חסימה.   הרקולס היה בין הראשונים שנתקלו בחומה
האנושית. הוא נדחה בעדינות, עד כמה שניתן, אבל בתקיפות, למרות
שצעק: "אני יזמתי את המרד, אני רשאי להחליט על סיומו." חלקם
נטו לקבל את דבריו, כי גם עתה ראו בו מנהיג, אבל גלוריה מיהרה
להסביר שפועלת היא על דעתו; כאשר היה ברגעי השפיות, פקד עליה
לעשות זאת.  אחרי מספר ניסיונות נפל של המכורים לפרוץ את
החומה, הסתלקו מיוסרים, כואבים ומעוותים, כל אחד לפי דרכו,
לשאת את ייסוריהם בביתם.
כאשר חזרה גלוריה לביתה, הרקולס לא היה שם. הוא צץ לפתע למחרת,
במצב טוב, המשבר לא פקד אותו. הוא חייך אליה במבוכה, והיא
התנכרה לו. גלוריה הבינה והרקולס הבין שהבינה. "את בזה לי?"
שאל.
"לא," השיבה, "רק מאוכזבת. קיוויתי שתחזיק מעמד לפחות חודש.
אתה נשברת ביום השלישי. אתה לא ראוי להנהיג את המרד. אני אנהיג
אותו מהיום והלאה. כולם ידעו שמעשיך ופיך אינם שווים."
הרקולס הסתלק בכעס.
גלוריה הבינה שלא תוכל לנצח את המרד בדרך זו. כבר ביום השלישי
הצליחו גופניים להגיע לתחנה בשעות העבודה. לצורך זה אף לנו
בחוץ ליד התחנה, כדי לא להיתקל במשמרות שהוצבו שם בבוקר. אומנם
לא הייתה התרמה מלאה, לא הופיעו עשרים ליום, אבל גם חמישה
האריכו את התהליך למצב של חוסר תקווה. בדרך זו לא ישיגו דבר.
גלוריה, בניגוד להרקולס, לא ראתה חשיבות במרד עצמו, אלא רק
בתוצאותיו המעשיות. היא רצתה לקרב את הקץ.
הרמס שינה את שיטת הזימון; לאמתו של דבר התרימו כל גופני
שהופיע בתחנה, בתנאי שאין הדבר מסכן את בריאותו. כל תורם נרשם
והוקצה לו תאריך לחליבה הבאה.
לאט, לאט, חזרו החיים למסלולם. תופעות האלימות פסקו, החסימה
היומית הלכה ונידלדלה, עד שגלוריה הגיעה למסקנה שהמאבק אבוד.
בינה לבין הרקולס היה ניתוק מוחלט. הוא לא ניסה להתקרב אליה
שנית, ביודעו שאינו ראוי לה. הוא הפסיק אף להופיע במועדון,
ואילו גלוריה בילתה שם את רוב ערביה. כולם החניפו לה ואהבו
אותה, גברים כנשים. יש שהשוו אותה לז'אן דארק, גיבורה וקדושה.
גלוריה נחלבה בזמנה המוקצב, ואולי אף יום יומיים לפניו. לא
רצתה לעבור את חווית החסך. היא הבינה שבדרך זו אין מנצחים. לא
אחת הרהרה בנוסח: "את הקרב הזה הפסדנו, לא את המלחמה."
הרמס נרגש לראותה, דאג שתגיע אליו לחליבה. כאשר הושיטה זרועה
לעברו הייתה נבוכה. לא ידעה אם בגלל יחסה המיוחד להרמס, או
ההשפלה שבמעמד.
"ידעתי שלא תאכזבי אותי," אמר הרמס בכנות, "בזמן המרד צפיתי
מכאן על כל פעולותיך ולא האמנתי; את מכולם? את שראית בתרומה
מחווה אצילית? את, כך האמנתי, שההיגיון מדבר מגרונך? אני שמח
לראות שחזרת לחושיך הבריאים."
הוא ליטף את ידה באהבה ולרגע חזרה להיות אותה גלוריה שלפני
המרד, טובת לב, אולי קצת תמימה, ללא מרירות נפש. הרמס עשה את
עבודתו במתינות לא רצה להתנתק ממנה. היא חשה בכך ושלחה לעברו
חיוך מעודד ומפתה. הוא לא ידע את נפשו כאשר חש את עורה הנפלא
מתחת אצבעותיו המוגברות ואת הרטט שגרם לה בליטופיו. לרגע הרהר:
'אולי אוסיף קצת אפרודיזיאק למנת הסם, ובכך אשפר את סיכויי.'
כאשר הזריק לה את מנתה, אמרה פתאום: "מעניין איך אתה נראה מחוץ
למגבר?"
השאלה התמימה כביכול ריגשה אותו מאוד, כאילו אמרה: "הייתי
רוצה לראותך עירום." העזה? חוצפה? אולי, אבל בוודאי מרגש. מיד
התעשת, חושיו נדרכו:   'האם באמת השאלה תמימה היא?' הוא השיב
בזהירות, משתדל להישמע קליל ומחוסר דאגה: "קטן, מכוער וחלשלוש,
בקלות תשברי לי כמה עצמות."
מאותו יום ידעה שנמצאת היא במעקב. כאשר הייתה לבדה בביתה, שערה
שהוא צופה בה, והוא האמין, בתמימותו האופיינית, שברגעים אלו של
התייחדות התנהגותה כנה. לפני לכתה למועדון, הייתה עומדת זמן רב
לפני המראה, רטובה ורעננה, מלטפת את גופה בערגה; ידיה יורדות
על פני שדיה, מתעכבות לרגע על הפטמות הזקורות ומשם לעבר ביטנה,
נועצת אצבע יד שמאל בטבורה, בעוד ימין יורדת מטה... לבין
רגליה. כך הייתה מביאה עצמה לשיא של גירוי ואז לוחשת: "הרמס...
הרמס, אני אוהבת אותך."
במועדון, לא הזכירה יותר את המרד, לא דברה על המגבריים כלל. לא
הביעה חרטה, אבל גם לא התסיסה למרד. לרוב דיברה, כמו כולם, על
בריאות, דיאטה, עודף משקל וספורט, על ספר שקראה, או סרט שראתה
בסטדיאו.
כאשר חזרה לביתה, תמיד לבדה, נטלה את יומנה וכתבה בו זמן מה.
הערב השאירה אותו פתוח ליד המיטה, הרמס התפתה להציץ בו.
'פיפינג תום' חשב לעצמו. "זום" פקד במוחו וקרא: "מעבר לשוני,
מעבר לזרות, מעבר לחשדות ההדדיים, ישנה תאווה גדולה; להתאחד,
להתמזג, להפוך לאחד, ולו רק לרגע שידמה לנצח. אבל איך אפשר
לאהוב בובת גומי אנושית? אילו רק היה יוצא ממגברו."
ליבו של הרמס פעם בחוזקה, אברו זקוף, המגבר שולח אוטומטית
פולסי אורגזמה חזקים. אבל הוא משתיקו בזעם, אינו זקוק לזה,
נעים לו כך, מגורה באופן טבעי.  התנהגות חריגה זו, עוררה מעקב
אוטומטי במרכז לבריאות הנפש. בסטאטוס נרשם: 'מסוכן.'
מאותו ערב הפך מפוזר. התנהגותו הפכה חריגה יותר ויותר. כאשר
הגיע לביתו היה יוצא ממגברו באנחת רווחה ומבצע תרגילי כושר
כדרך הגופניים. הוא היה חוזר למגברו רק כדי לבצע מעקב ויוצא
ממנו בכל רגע שרק יכול.
גלוריה ידעה שלא יחכה לביקורה הבא, בעוד קצת פחות משלושה
חודשים, גם הוא ידע זאת. בתום יום עבודה שילח את עמיתיו ונשאר
בתירוץ שעליו לסכם את החודש. רק נעלמו במעלית, יצא לביתה ממהר
וחסר סבלנות. הוא לא התאפק, עבר למעקב א'-א' וראה אותה בעיצומו
של הטכס היומי מול הראי, בדיוק כאשר הגיע לביתה. הוא ניסה את
הדלת, היא הייתה פתוחה. הרמס הופיע מאחוריה, היא ראתה אותו
בראי ללא ספק, אף שלא הראתה סימן לכך. הוא ניצב צמוד לגבה,
מחליק את ידיו מכתפיה לעבר שדיה ודוחף תוך כדי כך את ידיה שלה,
עד שדחק אותם כליל. עתה חפן את שדיה בידיו. הוא נצמד אליה ביתר
שאת, עד שחשה את אברו המזדקר מבעד למגברו, ננעץ בישבנה. המגבר
יצר פולסי אורגזמה כמטורף, אבל הרמס השתיקו בחוסר סבלנות. כל
פעם שאבד את ריכוזו חזרו האימפולסים המלאכותיים ואיימו לסיים
את הפרשה. הרמס הבין שזה הרגע לצאת ממגברו. ליבו פעם בחוזקה
מהתרגשות ומפחד. לאט, לאט חילץ עצמו מהמגבר, שנשאר מיותם ועם
אבר מזדקר. גלוריה נצלה רגע זה, רצה לחדר השינה והשתרעה על
המיטה העגולה, כאשר ראשה לעבר הדלת. הרמס הופיע; אומנם היה
קטן, אבל שרירי למדי, שזוף, נאה וחייכני, בוודאי לא היה דוחה;
פניו הקרינו טוב לב וסמכותיות. הוא הסמיק ממבטיה הגלויים וחסרי
הבושה של גלוריה, כאשר סקרה אותו מלמעלה למטה, מתעכבת במיוחד
בשיפולי בטנו. הרמס היה חסר ניסיון לחלוטין באשר להתעלסות, אף
כי בנעוריו ראה מספר לא מבוטל של סרטי זימה.
כדי להתחמק ממבטיה הגלויים, ניגש למראשותיה, רכן מעליה ונשק לה
על מצחה. משם עבר לשתי עיניה ונצמד ארוכות לשפתיה בנשיקה
לוהטת. הוא המשיך בהתקדמותו לאורך גופה, נושק, מוצץ, מלקק
ונושך-קלות את פטמות שדיה, זו אחרי זו. גלוריה נאנחה בהנאה,
והוא היה ברקיע השביעי. ברכיו טפסו על המיטה, עד שניצב כאוהל
נטוי מעל לראשה. הוא המשיך את דרכו, נושק ומלקק כל מילימטר
בגופה. התרגשותם הלכה וגברה. "מי צריך מגבר," חשב לעצמו. עתה
קרבה לשונו לטבורה והוא החל מלקק בתוכו. גלוריה הרימה ראשה,
נטלה אברו בפיה והחלה מוצצת ומלקקת אותו. הרמס לא נשאר חייב
והחזיר לה מנה כנגד מנה.
שאגה פרצה מגרונה כאשר התלהבותה הגיעה לשיא. הרמס סובב גופו
מעליה ונעץ את אבר זכרותו בתוכה. בפעם הראשונה בחייו זכה
לאורגזמה טבעית ללא פולסי המגבר ואכן היה הבדל תהומי ביניהם;
אי אפשר היה להתאהב בתוכנית מחשב, קל מאוד היה להתאהב בגלוריה.
הם המשיכו את התעלסותם חסרת המעצורים באמבטיה משותפת, בה
השתעשעו כילדים.
לפתע אמרה גלוריה: "אני חייבת ללכת למועדון. אם לא אגיע יעורר
הדבר חשד. אנא חכה לי כאן עד שאחזור. כדי שתהיה בטוח אני מציעה
שתחזור למגברך. שמור לי עליו," סיימה את דבריה בהצביעה לעבר
האבר שהחל מראה סימנים של חיים חדשים.
גלוריה יצאה למועדון. הרמס נשאר לבדו ומייד אבד את בטחונו
העצמי ולכן חזר למגברו, שנראה לו צר ומחניק להחריד. 'כבר
פיתחתי קלאוסטרופוביה,' הרהר.
במרכז ניקלט האות; הסטאטוס של הרמס שונה לקבוצת סיכון א', יותר
לא ישמש זרעו להפריה מחשש שנדבק באיידס וימשיך להימצא במעקב
מחשש לשלומו. אין המרכז חושש לגורל העיר התחתית, אבל כפעולת
מנע הורץ במחשב האינטליגנציה המלאכותית תסריט של: 'המקרה הרע
ביותר', אשר מסקנתו הייתה: 'יפגעו פרטים, העיר  תמשיך
להתקיים.'

העיר נתפסה על ידי מחשביה, ככוורת דבורים; כל אחד ממלא את
ייעודו למען קיום הכוורת, לפרט לא היה כל ערך מעבר לפונקציה
שמילא. לא הוכרזה כוננות.
הרמס, לאחר שהתרגל חלקית למגברו, יצר קשר ללוויין והחל במעקב
צמוד אחרי גלוריה. הרקולס עקב אחריה והדביקה בקצה הרחוב. הרמס
עבר למעקב שמיעתי.
"אני יודע שאת מארחת אותו," אמר בתוקפנות.
"יתכן," השיבה, "זה פשוט לא עניינך. בינינו הכול נגמר, אני
רשאית לעשות ככל העולה על רוחי."
"זה מה שנדמה לך?" אמר, "את מתיימרת להיות מנהיגת המרד, אינך
יותר אזרחית מן השורה. איך חושבת את יקבלו זאת חברי המועדון?
אני משער שיראו בך סוכנת כפולה."
"אין מרד," השיבה, "ולכן אין צורך יותר במנהיג. אני אזרחית
רגילה. אין איסור בחוק לקיום יחסים עם מגבריים, אף כי אין הדבר
מקובל."
הרקולס המשיך בקו מחשבתו ללא קשר עם דבריה, כאילו לא שמע או לא
הבין. הוא הניח את זרועו על כתפיה וביקש, כמעט בתחנונים: "חזרי
אלי. איך את יכולה להתעלס עם בובת גומי? אני יודע שאת כועסת על
שגררתי אותך למרד, בעוד אני הייתי בין הראשונים שנשברו. אבל
זכרי, התנאים היו נגדי; הייתי בתור לקבלת הסם, בעוד את היית
מיד לאחר קבלתו, כך שהמשבר צפוי היה לך רק בתום שלושה חודשים.
לא הגעת לתקופה זו, כי למזלך התפורר המרד לפני כן. לכן אינך
רשאית לשפוט אותי, את לא עברת ניסיון גמילה. האמיני לי, אין
בכוחו של אדם לעמוד בכך. ניתן היה לעמוד בסבל הגופני, אבל ביחד
איתו נעלם כוח הרצון. פתאום מרגישים..." הרקולס חיפש את המילים
המתאימות, "פתאום מרגישים את חוסר הטעם במאבק, את חוסר
הרציונאליות. פתאום מבינים שמילת המפתח 'כבוד' ניתנת לפרושים
שונים. הרי בסך הכול, לא רע לנו בצד המגבריים; הגופניים חיים
חסרי דאגות קיום ואנחנו, חברי המועדון, זוכים לפינוק של
נסיכים. גם כיום, שאיני במשבר גמילה, אני לא מבין איזה שד דחף
אותי להכריז על המרד. כנראה רציתי לשאת חן בעיניך."
"בעיני?" שאלה בפליאה, "הרי אני הייתי בתחילה נגדו."
"אומנם כך, אלא שתמיד היו הנשים נגד מלחמות, אבל העריצו גיבורי
מלחמה. בהתנהגותם זו עודדו את המלחמה שהיו נגדה. לא ברורה לי
הסיבה, אבל 'ריח המוות' פועל תמיד כמעורר מיני."
כאשר קרבו למועדון, שמואר היה  באור יקרות, אמר לפתע: "אני לא
מבין איך את מפשרת על הקונפליקט שיש לך בין שנאת גזע המגבריים
והתעלסות עם אחד מהם?"
הרמס חידד את שמיעתו כדי שלא יפסיד אף מילה מדבריה.
"אין כאן קונפליקט מיוחד," השיבה, "לא יותר מאשר ניגוד
האינטרסים הקיים בטבע בין זכר לנקבה; הזכרים מעוניינים ביחסים
קצרים ובלתי מחייבים, בעוד הנקבות חייבות לשאת בתוצאות במשך כל
ההיריון, הלידה וגידול הצאצאים. בימינו הצלחנו, אנו הנשים,
להתגבר על קונפליקט זה, הצלחנו להפריד בין מין להריון ולכן גם
בין מין ואהבה. היחסים כיום אינם מחייבים אותנו יותר מאשר
אתכם, הגברים. נהניתי מחיי המין אתך אף על פי שלא אהבתי אותך
כלל ומעולם לא הייתי בוחרת בך להיות בן זוגי הקבוע."
"ניצלת אותי." אמר בכעס
"לא יותר מאשר אתה ניצלת אותי," השיבה, "הרקולס מתי תתבגר?
האנשים הם לא 'שחור ולבן'. יכולה אני לאהוב את הרמס ולשנוא את
בני גזעו בו בזמן, אני יכולה להמשך לגבר מתוך שנאה תהומית.
יכולה אני לשכב עם גבר ולראות בכך נקמה בבני מינו, כפי שנהגו
הגברים אשר אנסו את נשות אויביהם כפעולת נקמה."
"אתה נכנס?" שאלה כאשר הניחה את ידה על ידית הדלת. הרקולס
היסס...
"בוא!" אמרה בעידוד, נוטלת את ידו ומובילה אותו פנימה.
 הרמס עבר ל  א'-א'.
הם התקבלו בקריאות התלהבות; אנשים זקוקים לסמלים. למרות רצונה,
נתפסה כבת זוגתו של הרקולס, או אולי הוא כבן זוגה? הרקולס רווה
נחת; גלוריה לא עשתה דבר שיסגיר את הקרע ביניהם ולזה הייתה
עבורו חשיבות ראשונה במעלה, העיקר היה בעיניו, 'הכבוד הגברי
המזויף', כפי שכנתה זאת גלוריה, וזה ניצל.
כאשר החלו עוסקים בנושאים האופייניים: מין, מזון, בריאות
ובידור, השתעמם הרמס והפסיק את המעקב. הוא חשש לצאת ממגברו
ונרדם בתוכו.
המרכז שינה את הסטאטוס שלו, מקבוצת סיכון א', לקבוצת סיכון
ב'.
גלוריה טלטלה אותו קלות כדי להעירו וגררה אותו למיטה. לפני
ששכב, נחלץ ממגברו.

בקשתה של גלוריה הייתה יוצאת דופן; היא בקשה לבקר בעיר התחתית.
לא היה לכך תקדים, הדבר עורר את חשדנותו של הרמס ובודאי יעורר
את חשדות המרכז.  אבל גלוריה לא ויתרה.
"ראה," אמרה, "אתם מחוסנים. מה כבר יכולה אישה אחת בודדה לעשות
לכם? אני פשוט רוצה לראות את עולמו של אהובי ולקחת בו חלק. זה
נכון שאתם נמצאים במעקב של מחשבים מרכזיים? אולי מכך אתה
חושש?"
"כן, זה נכון," השיב, "אלא שדואגים הם, בראש וראשונה, לשלומי.
לכן, אני מניח, שלא ימנעו את ביקורך אם לא ימצאו אותו מסוכן.
אנסה להגניב אותך פנימה, לאחר שיעזבו עמיתי המתרימים."
בתום יום עבודה רגיל ביותר, נשאר הרמס בתחנה, כפי שנהג
לאחרונה. עמיתיו התייחסו לכך בסלחנות מלווה בחיוך מבין, או אף
באהדה. למרות שיחסיו עם גלוריה היו סוד גלוי, נוח היה לכל
הצדדים שלא להעלותם לשיחה.
גלוריה התגנבה פנימה, זוהרת, אלוהית! נדף ממנה ריח משכר של
בושם עדין ומגרה. הם התנשקו בלהט, הרמס הצמיד את גופה למגברו
שהעביר והגביר את תחושת המגע. יכול היה לחוש את הלחיצה הקלה של
קימורי שדיה המוצקים, את הפטמות הזקורות ואת ליטופן העדין של
ידיה בגבו. למרות ההרגשה ה'סופר אוטנטית' רצה הרמס יותר מכל
לצאת ממגברו. הידיעה שיש חיץ מלאכותי ביניהם, הפריעה לו. הוא
בלם את ההתפרצות הרגשית לפני שיאבדו שליטה על עצמם. הוא נטל
ידה בעדינות מגברית, כאשר צעדו לעבר המעלית.
המרכז סיווג את הרמס: קבוצת סיכון א' א'.
בהשוואה לביתה בעיר העילית הייתה דירתו של הרמס קטנה להחריד,
אם כי הייתה נוחה מאוד, תכנונה היה פונקציונאלי ונעים. מכיוון
שלא זקוק היה לצגי תקשורת שונים, המידע שודר ישירות למוחו,
ולא נהג לארח בביתו, צומצם חדר המגורים לתא שהכיל כורסה בודדה
ונוחה מאוד, שהשתנתה אוטומטית לפי המתיישב בה, כך שתמכה בכל
סנטימטר מגופו. מחדר המגורים התפצלו, בצורת כוכב, תאים
פונקציונאליים נוספים: חדר אוכל שכלל מכונת האכלה, חדר שינה
רגיל ביותר, חדר כושר משוכלל וחדר רחצה שהיה פאר היצירה. הדירה
בנויה הייתה מחומרים פלסטיים, בצבעי פסטל יפהפיים. בדירה לא
היו מקורות אור מרוכז, הקירות עצמם האירו, כל קיר בצבע אחר
וייצרו ביחד תחושת אור לבן ורך.
הרמס ניגש לקיר הכתום ובתנועת רפרוף הגביר את אורו. האור היה
זהוב ורומנטי. גלוריה האזינה למוסיקה מסתורית נפלאה שנבעה מתוך
קירות הבית וגרמה לשינוי קל והולם בצבע האור. היא התרכזה
במוסיקה, שהייתה שונה מכל אשר הכירה; הייתה בה מעין פשטות, מין
ראשוניות, כאילו חילץ מישהו את העיקר מתוך אותה מורכבות גדולה
של המוסיקה שהכירה.
"מי הגאון שכותב לכם מוסיקה נפלאה כזו?" שאלה, "אין לי ספק
שהיה זוכה להצלחה אדירה גם אצלנו. הצלילים שהוא הצליח לסנתז הם
שירת מלאכים. איך הוא עושה זאת?"
הרמס פרץ בצחוק ונבהל מעצמו; מגבריים מעולם לא צחקו, לכל היותר
חייכו חיוך מתוחכם.
גלוריה נפגעה: "מה כאן מצחיק?"
"סלחי לי," השיב, "אבל אין זו בדיוק מוסיקה עכשווית. היא נכתבה
לפני כחמש מאות שנה, על ידי הגאון של כל הזמנים, יוהן סבסטיאן
בך. לא כולם אוהבים מוסיקה זו ומאושר אני שהיא מוצאת חן
בעינייך. עבורי זו המוסיקה היחידה. הצליל הטהור אינו מופק
מסינתיסייזר, אלא מקבוצת כלים. בכל כלי ניגן אדם, שהצליח, אם
היה מוכשר, לתבל את הצליל במשהו מאישיותו. היו כלי מיתר, מין
תיבות תהודה עליהן היו מתוחים מיתרים עשויים גידים של חיות או
חוטי מתכת מיוחדים. את הצליל מכלים אלו הפיקו על ידי פריטה
באצבעות, או שהעבירו עליהם קשת, עליה מתחו שערות של זנב סוס -
אז היו עדין סוסים. על המשוכללים שבהם פרטו באמצעות מנגנונים
מכאניים מסובכים.
הנגנים הטובים באמת, הגיעו לרמה שבה הכלי בו ניגנו הפך להיות
חלק מאישיותם ומכך נובעת איכות נגינתם הבלתי רגילה. לא היה
ביניהם הניכור שיש כיום בין המוסיקאי וכילו, שאינו אלא תכנת
מוכשר ואין לו מעורבות רגשית כלל.
בכלי נגינה אחרים צריך היה לנשוף כדי להפיק את הצליל. כלים
אלו, אשר כונו כלי נשיפה, פעלו על ידי הרעדת עמוד האוויר
בתוכם. כמו כן היו כלי הקשה רבים ושונים, כל כלי והצליל
האופייני לו. הגדולה בכל זה הייתה; שהצליחו להפעיל מנגנים רבים
בכלים מגוונים כאילו היו גוף אחד. הם ניגנו בצמדים, בשלשות,
בכל צרוף אפשרי, עד לתזמורות ענק. כדי לאפשר ריכוז הנגינה
בהרכבים גדולים עמד איש על במה קטנה ובתנועות ידיים ומקל קטן
שהחזיק בידו, תאם את נגינתם. קראו לו 'מנצח'."
גלוריה הייתה מוקסמת מהרצאתו של הרמס. ללא ספק נכון באישיות
מעניינת הרבה יותר מכל אחר שהכירה.
"כל המגבריים מתמצאים במוסיקה עתיקה זו?" שאלה.
"לא," השיב, "במקרה זה התחביב שלי. לא פשוט היה למצוא קלטות
עתיקות המכילות מוסיקה זו ולבנות מכונה שתפיק אותה מהן."
גלוריה לא פסקה להתפעל מאישיות רבת הפנים של הרמס.
"אני אוהבת אותך," לחשה והפעם התכוונה לכך, "ושונאת את בני
מינך," המשיכה.
הרמס יצא ממגברו...
כאשר שכבו עייפים ומסופקים שאלה: "איך נראית העיר התחתית? ספר
לי עליה."
"אין מה לספר," השיב, "אין לנו רחובות, אין מכוניות, לפי
תפיסתכם, אין עיר. העיר בנויה מתאים תאים, פונקציונאליים,
מגובבים זה על גבי זה ומאפשרים את תפקודה. כל התחבורה אנכית
ומכיוון שאיננו עוסקים בפעילות חברתית פיסית אלא מוחית, כמעט
ואיננו רואים זה את זה. אינני יודע איך נראים עמיתי לעבודה
מחוץ למגברם, מעולם לא ראיתי אותם."
"אז איך אתם מקבלים את מנות הדם שאנחנו תורמים? מי מזריק לכם
אותם?"
"מזריק?" שאל בפליאה, "האם חושבת את שאנחנו באמת ערפדים? אולי
אנחנו שותים דם?" אמר נעלב, "מדמכם אנחנו מייצרים תרכיז המכיל
רק את המינרלים והנוגדנים החסרים לנו, אנחנו מקבלים זאת על ידי
החזקת קפסולה הנמסה ביד, ודרך נקבוביות העור עוברים המרכיבים
למחזור הדם. התוצר הוא כל כך סטרילי שאין כל קשר בין התורם
לנתרם. קפסולות נמצאות בדרך כלל במעליות, לשימוש הכלל."
עתה הגיע תורה להיעלב: "אז לא תרמתי לך, סתם למאגר. כל אחד
יכול היה לקבל את תרומתי מבלי לדעת מי היא התורמת?"
"נכון," אמר בחיוך, "אבל מה שתרמת לי, לא כל אחד זוכה לו."
שניהם צחקו צחוק משחרר לאחר, כמעט, מריבת אוהבים.
"מי דואג לשים במעליות את מלאי הקפסולות?" שאלה.
"אני לא יודע," השיב בכנות, "מעולם לא חשבתי על כך, הן תמיד
היו שם."
"הרמס," פנתה אליו, "הקלאוסטרופוביה מתחילה להטריד אותי, אין
אצלכם 'החוצה'? בוא ננסה לרדת למטה כמה שאפשר."
"לא אדע מה לעשות שם, איפה לצאת. בכל דלת גר מישהו, אני אפילו
לא יודע מי וגם לא מעניין אותי. אם ניכנס לדירתו של אחר, יחשב
הדבר לחוסר נימוס ולשבירת הקוד המוסרי."
"אני רוצה לראות היכן ואיך מעבדים את הדם שלי. האם גם זה יחשב
לחוסר נימוס?"
הרמס נכנע לרצונה, לא יכול היה לסרב לה.
 המחשב סיווג את הרמס: 'אדום'.
 הרמס חזר למגברו, לא יכול היה לצאת עירום, הם נגשו לדלת,
שנפתחה אוטומטית לקראתם. לפתע נזכר הרמס, שמעולם לא ירד מדירתו
מטה, הוא לא ידע איך עושים זאת. תמיד, במשך שנים, לקחה אותו
המעלית מדירתו לתחנה וחזרה. אנשי צוותו המשיכו למטה, כמה
קומות? לא ידע. הוא ניסה לחשוב 'מטה' המעלית הגיבה בהתאם. החץ
המואר מראה שהמעלית בתנועה כלפי מטה וכן הייתה תחושתם; בתחילה
תחושת ריחוף של כמעט חוסר משקל ועם ההאטה תחושת משקל יתר.
המעלית עצרה, החץ המואר כבה. הרמס וגלוריה נגשו לדלת, היא לא
נפתחה. נורית אדומה הבהבה, וקול מכני הכריז: "אדום! הדלת לא
תיפתח." הם המתינו ולאחר זמן קצוב, חזר הקול המכאני והכריז:
"אדום! הדלת לא תיפתח."
הרמס עמד נבוך, מעולם לא מצא עצמו במצב כזה לפני כן. הוא חשב
את מספר הקומה שלו, המעלית נעה מעלה.
אותו לילה, כאשר תינו אהבים, היה מוחה עסוק ברקימת מזימות. שוב
ושוב תארה לעצמה דרכי פעולה אפשריות כדי להתגבר על מגבלותיה
מול מערכת ממוחשבת המוגנת היטב על ידי מכונות חכמות. גלוריה לא
חשה יותר את הזעם מכישלון המרד ומבגידתו של הרקולס באנשים
שהלכו אחריו תוך סיכון עצמי ואולי יותר מכך, בגידתו בעצמו. לכן
ניסתה להבין ממה נובע הדחף הכפייתי שלה לפגוע בעולמם של
המגבריים. לאמתו של דבר ניסתה לתת לדחפיה האפלים פרוש
רציונאלי. היא לא הצליחה להעלות בחכתה שום תרוץ מתקבל על הדעת;
המגבריים נהגו בזמן המרד בשיא האיפוק. בעצם לא עשו דבר כדי
למנוע אותו, רק המתינו שהגופניים ישברו בעצמם וכאשר קרה הדבר
לא הפגינו שמחה לאיד, להפך, הייתה בהתנהגותם מידה רבה של
התחשבות והשתתפות בצער. כאילו לא הופנה המרד נגדם. 'איך לשנוא
אותם?' חזרה ושאלה את עצמה, איך להשניא אותם? למה לשנוא אותם?
אולי לוותר ולהתמסר לאהבה העדינה, המיוחדת והמרתקת בינה לבין
הרמס? היא את כבודה הצילה, בהנהיגה את המרד בתקופה שאפשר היה
וזכתה בשל כך בהערכתם של עמיתיה במועדון. מה עוד מטריד אותה?
למה לא לוותר, להיות חיובי, להשתחרר אחת ולתמיד מאותו יצר של
הרס הדוחף אותה ואת אהובה, לאבדון. אולי נכתב בגנים של בני
האדם קוד של הרס עצמי, שבא לידי ביטוי בהשפעות מעוררות
מתאימות. אולי קוד זה אחראי לאומללות של כל הזמנים, לאיבודים
לדעת, לרציחות, לשנאה עצמית ולעוינות בין בני האדם.
תוך כדי הרהורים אלו חשה גלוריה את ליטופיו העדינים והנלהבים
של הרמס. לא יכולה הייתה למצוא ניגוד גדול יותר מאשר ליטופי
אהבה של הרמס, מול מזימות המרד שלה, דבר שהביא אותה למסקנה
הבלתי נמנעת; שהמגבריים הם אנשים טובים יותר לאין ערוך, מאשר
הגופניים, והיא הייתה גופנית.
הרמס הרגיש בפיזור הדעת שלה ולכן אמר: "אין אנו כל-יכולים
בעולמנו. המתכננים דאגו לאמצעי ביטחון סופיים, כך שאיננו
מהווים סיכון לעצמנו גם אם נרצה בכך. יש בזה אומנם פגיעה
מסוימת בחופש הפרט, אבל חיי חברה, אם אפשר לקרוא לזה כך, יש
להם מגבלות, ואותה פגיעה בחופש, המונעת מאתנו להשמיד את עצמנו,
בוודאי פגיעה אצילית ביותר. השאלת פעם את עצמך, האם חוק האוסר
איבוד לדעת הוא חוק דמוקרטי או לא? הרי במקרה זה עושה האדם
בגופו את רצונו ומה זכותנו להתערב בכך? ההצדקה לחוק זה נובעת
מהתפיסה שאבוד לדעת נוגד את חוקי הטבע ואת אופיו של האדם.
אנחנו מאמינים שהמתאבד פועל מתוך דחף רגעי ובלתי רציונאלי שהיה
מתחרט עליו לו יכול היה. לצערנו, אבוד לדעת הוא סופי, הוא אינו
מאפשר למתאבד לחזור בו לאחר מעשה, לכן חייבת החברה להגן עליו
מפני עצמו."
גלוריה שמעה את הרצאתו של הרמס, אבל לא הקשיבה לה. לפתע שאלה:
"האם הסכמת לביקורי למטה כי ידעת שאין בכך כל סכנה? או האמנת
לי שזו סקרנות גרידא? או אולי נתקפת ברצון להרס עצמי, כמוני?"
"לא נתתי לעצמי דין וחשבון," אמר בפשטות, "רציתי להשביע את
רצונך, ככל שאוכל. כן, באיזשהו מקום במוחי האמנתי שאין בכך
סכנה, אם כי חשדתי שמניעייך אינם טהורים. אנחנו, המגבריים,
בגלל העליונות שיש לנו, מחונכים לא להגיב כאשר אפשרי הדבר,
בבחינת: 'אם לא תעשה דבר לא תשגה'. אני מתאר לי, שאם נהיה
בסכנה אמיתית, יתעורר איזה ייצר קיום, או אולי מחשב רדום וידאג
למינימום הסידורים הדרושים לאפשר את המשך קיומנו. אין אנו
נוקמים או שואפים לחנך מחדש את יריבינו. כל רצוננו, להמשיך
לחיות את חיינו כמיטב יכולתנו.   הטכנולוגיה מאפשרת לנו
איכויות חיים חדשות הסובבות סביב ייעודו האמיתי של האדם, אם יש
כזה, תהליך היצירה. בעצם אנו עוסקים בשני דברים: הישרדות
ויצירה."
"באיזה שטח אתה יוצר?"
הרמס הסמיק: "את יודעת, משהו עתיק יומין, דומה למוסיקה העתיקה
ששמעת מקודם, אני כותב שירה."
"שירה?" פרצה בצחוק מתגלגל, "שירה אמרת? הרי מאז שכתבו את
האלגוריתם POET הכותב שירה לפי נושא וסגנון נבחרים, אפסו
המשוררים מהארץ. כל ילד יודע למלא בטבלת מחולל היישומים של
POET את הפרמטרים הדרושים ולהפיק שיר מושלם, לפי הזמנה; עם
חריזה, משקל, סגנון, מצב רוח, אסוציאציות, כל האלמנטים הקיימים
בשירה ואף לתת לזה צביון אישי, לפי אישיותו של המזמין."
הרמס נעלב, הסתגר בתוך עצמו וחיפש תירוצים להגנתו. לפתע, כאילו
מתוך חלום, החל מצטט:
   
צל
תועה בבית
בין קטביו
וצילה הריק
מנסה להשיגה

עתה הגיע תורה של גלוריה להסמיק: "זו שירה? הרי אין כאן לא
חריזה ולא משקל. אני כתבתי זאת, 'פיפינג תום' כי כך הרגשתי
באותו הרגע."
הרמס חייך בטוב לב ואמר: "כן גלוריה חבור זה שייך לאומנות
השירה. שירי מחשבים אינם אומנות."
"מה זו אומנות? יש בידור טוב, יש בידור רע, אומנות? אין דבר
כזה."
"יש," התעקש הרמס, "מחשבים כותבים גם מוסיקת ברוק, השייכת
לאותו סוג של מוסיקה ששמעת קודם, אבל לא הייתי מחליף מוסיקה
עתיקה אוטנטית בתחליפים סינתטיים שיוצרים מחשבים. אני שייך
לאלו המאמינים שיחודו של האדם אינו בכוחו הגופני, כפי שמאמינים
אתם, אלא ברוחו. רוח זו אינה אינטליגנציה במובן הרגיל של
המילה, אלא משהו אחר, משהו שקראו לו פעם נפש, איזו שהיא איכות
מסוימת שקיימת רק אצל האדם, או שכך נדמה לו."
גלוריה הוקסמה מהתלהבותו, אבל לא הרשתה לעצמה להיסחף, אמורה
הייתה לשנוא אותו ולכן ניסתה לנגח אותו בנקודה זו:
"אינטליגנציה," אמרה, "יצרה טכנולוגיה, מה יצרה הנפש?"
הרמס חייך ברוחב לב, כאילו ציפה לשאלה זו, ואמר: "אומנות."
"אבל זה עתה אמרתי לך שאיני מאמינה בקיומה של האומנות. ואתה,
במקום להגדיר 'אומנות', מסבך את הוויכוח עם עוד מושג ערטילאי
בלתי מוסבר וקורא לו נפש," תקפה אותו ללא רחם.
"אני יכול לנסות להגדיר 'אומנות', אם כי הדבר לא פשוט: האומנות
היא... אמצעי תקשורת, או מוטב לומר... שפה להעברת חוויות."
"נשמע פשוט למדי. אם כך מה המייחד שפה זו משפות אחרות?"
"אנסה להדגים," השיב, "אני יושב מתחת לעץ, אביב, צפרים
מצייצות, ריחות פריחה, אני חש רגוע ושלוו. זו חוויה שלי. יכול
אני להעביר אותה בצורות רבות, לצורך ההדגמה נסתפק בשתיים: אני
יכול לספר את הסיפור ואז ידע השומע מה חשתי. זה אינו מסר
אומנותי. לעומת זאת, יכול אני לנסות ליצור אצל השומע את אותה
חוויה שחוויתי אני. לא שהוא ידע שחשתי שלווה, אלא יחוש אותה
בעצמו. זה יהיה מסר אומנותי."
גלוריה חשה שיש עמקות רבה בדבריו, לאמתו של דבר פתח בפניה זה
עתה, עולם חדש ומסעיר, עולם שהיה רדום בתוכה, אבל לא הייתה
מוכנה עדין להודות בכך. לכן ניסתה לתקוף את דבריו בדרך היחידה
שידעה, על ידי בחינה רציונאלית.
"גם כן שפה," אמרה בזלזול, "שפה שאינך יודע אם הצלחת להעביר את
המסר במדויק או בכלל, שפה שכל יוזם וכל יזום יפרשה כרצונו. מה
הטעם בשפה כזו? מה היתרון שלה לעומת שפה פורמאלית, מדויקת, בה
למסר יש רק פרוש אחד המשותף לכל המשתמשים."
"אני לא בטוח שיש לאומנות ערך במובן שאת מתייחסת אליו," התנצל,
"לזאת הרי קראנו נפש. זה איזשהו צורך אנושי, לחוות ולנסות לשתף
אחרים בחוויה זו. אני מניח שהאדם זקוק למנה אדירה של מידע,
תמיד ולכן הסתגל לשני סוגים: מידע רציונאלי, מפורט, עם כל
ההוכחות הפורמאליות - אף על פי שגם במידע זה קשה להוכיח ששני
אנשים המשתמשים באותו המושג, מתכוונים לאותו הדבר - ולמידע
כללי חוויתי המסוגל להעביר באמצעות אמצעים מועטים ביותר, מצבים
שלמים ומסובכים שהפרוט שלהם אינו חשוב לחוויה, אבל היה לוקח
תקופת חיים שלמה לתארם. נוהגים לחשוב שבסוג הראשון מטפלת האונה
השמאלית של המוח ובשני - הימנית."
"איך זה פועל?" שאלה גלוריה בהתפעלות.
"אני יכול רק לשער ממעורבותי האישית בנושאים אלו," התנצל,
"יתכן שאצל אחרים אין הדבר כך. אני מניח שרשומות אצלנו חוויות
שהתנסינו בהם והמסר האומנותי הוא רק מפתח השולף ממאגר החוויות
את החוויה המתאימה ומקרין אותה בתודעה. אני יודע שזה פשטני
מאוד, המצב האמיתי מסובך הרבה יותר."
"עדין קשה לי להשתכנע ביתרונה של שפה זו," אמרה, "לא התגברנו
על עניין הדיוק ועל האפשרות לוודא שהמסר אומנם עבר. זו נראית
לי מגבלה עצומה."
"עניין של השקפה," פסק הרמס, "חוסר הדיוק מאפשר העשרת השפה,
בכך שאינו מסוגל להקפיא אותה בתבניות פורמאליות. הדבר בולט
במיוחד במוסיקה. אומנם כתיבת תווים הוא עניין עתיק ביותר
והתווים מציינים את גובה הצליל, את אורכו, את חוזקו ואף את
אופיו, אבל הקדמונים לא השתמשו במושגים מדויקים; הם לא ציינו
חוזק צליל בדציבלים, או את אורכו במילישניות. הם השתמשו
במושגים שאפשרו למבצע האנושי, עם כל חסרונותיו, לבטא את עצמו.
מושגים כמו: 'חזק', 'חלש', או אף ,'חזק חזק' ולפעמים, 'חזק,
חזק חזק', 'לאט', 'מהר', 'ברגש', 'ברוחב'. כך אפשרו למבצע
להשתתף בחוויית היצירה. הוא לא היה מחשב המבצע תוכנית, הוא היה
יוצר, הוא היה אדם."
הרמס עצמו ניסחף בהתלהבות שעוררה הרצאתו, לא רגיל היה לכל כך
הרבה תקשורת מילולית. עיניה הבוהקות של גלוריה הסגירו את
רגשותיה. הרמס חווה, לראשונה בחייו, את חווית הכיבוש ונהנה
מכך.
"לכן חוסר הדיוק אינו נראה לי חיסרון," המשיך, "להפך הוא נראה
לי יתרון אדיר, בכל אופן, במידה רבה, הוא תמציתה של האומנות.
קיימת כמובן השאלה איך מוודאים שהמסר האומנותי אומנם עבר. יש
החושבים שאין זה חשוב כלל אם עבר או לא. היו תמיד אומנים
שהאמינו שישנה אומנות טהורה, שאינה תלויה במקבל, אלא ביוצר
בלבד וברגע שנוצרה, קיימת בזכות עצמה. אני איני גורס כך;
מכיוון שמתייחס אני לאומנות כשפה, מאמין אני שזקוקה היא לשני
צדדים, יוזם ויזום. האומנות ממלאת את יעודה, אם יש לה יעוד, רק
כאשר נמצא לה 'לקוח' ולא רק 'משווק'. כאשר אין 'לקוח' ניתן
לכנות אומנות זו 'אומנות פוטנציאלית'. איננו משוכנעים שהמסר
נקלט והובן; דומה הדבר להפרחת חלליות לכוכבים רחוקים בתקווה
שיצורים נבונים יתקלו בהם אי פעם, אף על פי ששכלית יודעים אנו
שהסיכוי לכך שואף לאפס ועוד קטן יותר הסיכוי שאנו נדע שדבר זה
קרה, אם וכאשר יקרה."
הרמס השתתק מבויש משטף דיבורו, הביט בגלוריה; נראה היה שאיננה
שם. פניה עטו ארשת חולמנית מיסטית. היא הייתה יפה להדהים.
"גלוריה את כאן?" לחש. היא לא השיבה אבל פנתה לעברו. יכולה
הייתה לחוש בתוכה את נפשה מרחפת מחוויה לחוויה כדבורה האוספת
צוף לרקוח ממנו דבש פלאי. יכולה הייתה לחוש את ריחות העבר,
לטעום טעמים נושנים, להתרגש התרגשויות משומרות. לא הייתה זו
היזכרות בפרטים, הייתה זו חוויה אומנותית.
"ש...ש," לחשה "האונה הימנית כבשה אותי, במקרה זה אני בטוחה
שהמסר האומנותי עבר. אני אוהבת אותך, הרמס, אני..." קולה נשבר
עת ניסתה להחניק את בכייה, אבל זרם הדמעות פרץ לבסוף כאשד
אדיר, שוטף את פניה.
הרמס חיבק אותה בכוח, לפי מושגיו, ראשו מציץ בקושי מעל לכתפה
השמאלית ודמעותיו נוטפות עליה, מפלסות דרכם לשדיה, זולגות על
ביטנה ונעלמות אי שם בין ירכיה.
הרקולס חיכה לה בביתה זועם. "איפה היית?" שאג.
היא הביטה בו במבטה המצועף, לא הבינה מה עושה הוא בביתה. ניסתה
לחייך והדבר עלה לה במאמץ. הרקולס ראה את עיניה האדומות
והנפוחות מבכי והתעוררו רחמיו: "מה הוא עשה לך?" שאל בדאגה
אמיתית.
"הוא עשה אותי אדם," השיבה.
הרמס נותר המום מעומק החוויות שעבר, הרגיש צורך ליצור, לכן חזר
למגברו. הוא העביר את המתג הדמיוני למצב 'בלתי מקוון' ולאחר
מכן ל'הקלטה'.
הוא ניסה לברור מילים להביע את רגשותיו, כדי שיוכל לתת אותן
כשי לגלוריה. אבל חוויותיו התגלמו רק כצורות מופשטות; על הצג
הדמיוני, הופיעו כתמים בצבעי פסטל שיצאו במחול, התמזגו התערבבו
ונפרדו שנית, זלגו כלפי מעלה והתנפצו לאלפי רסיסים קטנים,
כזיקוקי-דינור. לאחר מכן התאספו אותם רסיסים לפי וגוניהם ויצרו
מחדש את הכתמים הגדולים הראשוניים, הלכו ודהו עד שנעלמו.
"מילים" אמר הרמס, ואז רשם בדמיונו את השיר:

הוד אלוהותך

יופייך אינו נותן מנוח לי
הוד אלוהותך
גופך הנמרי מרעיד בי
כל שריר וכל עצב

אני חוזר וטועם
חוזר ומריח
חוזר ומתחכך

כדבורה המעופפת
מפרח לפרח
ללקט צוף
לעשות ממנו דבש

כך סמן נשמתי
מרחף מחוויה לחוויה
מזיכרון לזיכרון
ממגע למגע
 
יודע אני שאינני ראוי
ברגע זה של חסד
למתת עלומיך
עשיני ראוי
כדי שלא אשאר חייב

לא יכול היה יותר להתאפק והפעיל את חישני א'-א'. הרקולס היה
בביתה, היא אמרה: "הוא עשה אותי אדם."
הזעם ניצת בעיניו של הרקולס, הוא הניח את ידיו על כתפיה כדי
לחבקה. ידיו זחלו לאט, לאט ובהתמדה לעבר צווארה, מלטפות,
עורגות, ואז נתהדקו סביבו כצבת. היא לא ניסתה להתנגד. הרקולס
לחץ ולחץ, פניה אדמו, עיניה בלטו.
הרמס צפה במתרחש חסר אונים ולכן החל בוכה; בתחילה דמעה, דמעה,
ואז פרץ השטף...
גשם החל לרדת בתחילה טיפין, טיפין, לאט, לאט התעצם; עד שנפתחו
ארובות השמיים והגשם נתך ארצה בזרמים אדירים.
בבוקר לא הייתה שם עיר, היה אגם.