עכשיו 6:04 בבוקר. יום חמישי. אני לא נזכרת בך, אלא פשוט
ממשיכה את רצף המחשבות שהיה לי עליך בשלושת הימים האחרונים.
ופתאום מחשבה חדשה שמתגנבת לראש, מעבירה בי רעד.
אתה יודע שאני לא אוהבת בצל.
אני לא אוהבת בצל ואתה יודע את זה. והעובדה הפעוטה הזאת יש בה
די על מנת לנתץ לרסיסים את מה שבניתי בקשיחות בשלושת הימים
האחרונים. כי אם אני אהיה עכשיו עם מישהו אחר, יכול להיות שהוא
ירצה להיות איתי ויחבק אותי, אבל הוא לא יידע שאני לא אוהבת
בצל. הוא עלול אפילו להציע לי בצל ברצינות, או לאכול בצל כשהוא
איתי, או לאפות לי פשטידת בצל לכבוד היומולדת. ואפילו אם אני
אגיד שאני לא אוהבת בצל, יכול להיות שהוא לא ייקח את זה
ברצינות כמוך. וכל הטענות שלי כנגדך, כל הדמעות שלי בשנה
האחרונה... כשאני מניחה אותן בכף המאזניים, לעומת בצל... נראות
פתאום קלות כנוצה. |
