ששש... שקט רב
בן אדם לאדם ברחש יזדחל
ישא בין כליו מתכות חדות
זורקות רשף להעיר עיניים שיבכו
ואדם ל בן אדם ישיב לו במותו
על ציפוריו המעופפות בכובד,
כובד ההדף אותו יטיל לקרוע בבשרו

ורחש העצים על מקומו נותר, לא עוד הוא.
לגחלת ישלח בידי האדם
כרשף מרשף.
ושיא גובהו שרוף על אדמתו

והיו בו ימים של חורף ועליו היו עליו
ועל צמרות העץ ישבו וחוכמתם דיברו
ועת חשבו עלים כי הגיע זמנם
להיות עלי צמרת, שתו במרץ רב
מימי השמים והאדמה
ולא הותירו מזון לצמרות, להשמידם.

את דרכם שכך עשו, לא עשו למען עצמם
חלילה לא ולא
רק בכדי להצמיח עלהם שלהם הקטנים
כדי שילמדו כיצד יגדלו מעלים לעלי צמרת
עלה בא ועלה הולך.

ואני האזובי, לעצמי אבקש קיר
לחבקו בכל נימי הנשמה
לתקוע שורשיי הדקיקים בכל כוחי
קיר כל שביקשתי.
אך כמו עלי העץ
גם עליי צמחו עלי צמרת
ובתחתיתם עלים ועלהם שלהם

גם בתוכי המלחמה רוחשת
עלי ועלהם שותים עכשיו במרץ
לא להותיר לי מזון, להשמידי.