מתעורר בי מן דחף לנשקך
העצור בתוכי זמן רב וכעת גועש ומתחיל להתפרץ
אל מחוץ לגבולות המבצר הישן שבניתי
ועם זאת, משהו חדש אך מוכר מונע בעדי את השיגעון שבדבר
ומשאיר לי במקום רק תחושת כאב על שפתיי
כאילו הפעלתי שריר שלא היה בשימוש

עדיין חושבת עליך כאילו התראינו לפני זמן קצר
טעם הלוואי שלא הגשמתי איתך עדיין קיים בראשי בתור פנטזיה
וגופי חבר נגדי עם תחושת ההחמצה
על זה שלא הוגשמה התשוקה
אין דרך קלה להתמודד עם זה
ייתכן והייתי צריכה להיענות כשהייתה לי ההזדמנות

עכשיו אתה מוחבא בצנעה באדמה הקרה
קבור בתוך ארון כך שלא אוכל עוד להתבונן ביופייך
דברי ההספד שנאמרו עוררו בי מחדש זיכרונות
מלווים בדמעות ובאנחות קטנות
על שהיה ולא הערכתי מספיק
שלא ניצלתי או זכרתי לעומק

חסרה לי ידך הלבנה והגדולה
ועיוורת אני בדרכי החשוכה ללא הנחיית עיניך הכחולות
נדקרתי בלבי, והדימום לא נפסק
לא רוצה שייפסק, לא רוצה לשכוח