זה היה יכול להיות כל כך קל בשבילה, רק אם זה היה עובד. היא
הרי תמיד הלכה עם המעיל היוקרתי, והשקית מפלסטיק שבתוכה היה רק
מסרק וחבילה של ניירות ישנים.
יום אחד היא אמרה לי שאני לא שווה כלום. בהתחלה נפגעתי, כי אז
עוד לא הבנתי מה מסתתר מאחורי אותם בגדים אפורים ומסריחים
שבעצם היו הסיבה להכל.
אבל הכל היה בעצם שקר, מרמה, סוג של הצגה נבזית שלא דילגה מעל
אף אחד.
עלתה ממדרגה למדרגה, עולה ועולה בקצב שלא ניתן לראותו, לפחות
לא בעיניי.
ואז פשוט התחלתי ללכת, ללכת רחוק, רק כדי לא להיות קרובה לאותם
מדפים מוזרים. מדפים כאלה לא רגילים, שמסתובבים מצד לצד, שצריך
להיזהר מהם.
ברחתי, ברחתי מאותו איש מאיים. הוא היה השומר של החדר, החדר עם
המדפים הרחבים.
הוא היה שחור שחור, ותמיד לבש בגדים מלוכלכים, אף פעם לא ידעתי
אם זה תמיד היה ככה או שפשוט אלו הכתמים של החלב מהבוקר.
הוא היה תמיד שולח את העובדים שלו לרדוף אחרי, הם היו כמוהו,
שחורים שחורים. אבל הם רצו הרבה יותר מהר ממנו, והם תמיד השיגו
אותי, ניסו לפגוע בי, לפעמים הם היו נושכים כל כך חזק שהייתי
בוכה שעות.
אבל לאט לאט למדתי איך לרפא את עצמי בשקט - שהם לא יראו.
אז שהם הסתובבו התחלתי לרוץ, לרוץ בשביל הארוך ארוך עד שראיתי
שבקצה עמד אדם רזה שהרכיב משקפים עגולות ודקות.
הוא ראה שאני בוכה, אז הוא לקח לי את הסתכל עליי במין מבט כזה
חם ואז הוא אמר לי שהוא מוכן לעזור לי לרפא את פצעיי.
היה לו שם מוזר כזה, שאף פעם לא ידעתי לבטא אותו נכון.
זה לקח לו המון זמן עד שהוא הצליח, האמת שעד עכשיו זה עדיין
כואב.
היא גם הייתה חלק מהם, חלק מהעובדים של השומר, אבל היא לא
הייתה שחורה והיא גם לא רצה מהר.
היא הייתה לבנה, עם שיער חלקלק, כתום-אדמוני כזה. היא תמיד
הייתה מסרקת אותי לידי, בעדינות.
היא הייתה כזו יפה, עדינה כזו, נסיכה.
רק שהיו לה עיניים כאלה, גדולות. היא רצתה תמיד הכל. ניסתה
לשרת את השומר, כל בוקר היא הייתה מביאה לו ענבים, מהענבים
הגדולים האלה והייתה מאכילה אותו עם אצבעותיה הדקיקות. עושה כל
מה שהוא ביקש, כי היא ידעה שהוא חשק בה. חשק בה עד כדי כך שהוא
נתן לה את כל רצונה.
והיא הייתה חכמה, היא לא פתחה את השקית השקופה שלה לפני כולם,
היא לא רצתה שנגלה מה יש לה שם. היא הסתירה אותה טוב טוב.
אפילו השומר לא ידע מה יש לה שם בפנים.
אבל אני תמיד ידעתי. תמיד ידעתי מה יש בפנים אפילו בלי להסתכל.