הגמד שלי, אני קוראת לו שמעון, אמר שאין לי מה להתפלא על
קיומו, שלכל אחד יש גמדפרטי שדואג ל"ענק" שלו, לכן אני בטוחה
שתבינו כשאני אספר לכם על שמעון, כי גם לכם יש.

שמעון מספר שכשהייתי קטנה הוא שמר עלי, בעיקר מפני כדורים,
שילדים אחרים זרקו עלי, ובגלל זה בעצם לא הצלחתי לתפוס אותם.
שמעון גם אוהב אותי עם שיער פזור ופרוע, לכן הוא דאג להעלים לי
את הגומיות שלי.

שמעון ואני הסתדרנו מצויין. כשהיה לי עצוב הוא סידר את העננים
בצורות מצחיקות, ואני הייתי צריחה לנחש איזה צורה זו, הוא
התמחה בכבשים בעיקר. ולא היה לי אכפת כ"כ שאחרי יום עבודה מפרך
הוא היה מגיע למחשב ומייצר לי באגים חדשים כדי שלא יהיה לי
משעמם, ידעתי שהוא רוצה בטובתי. הוא דאג להחליף את העונות
שיתאימו למצב רוחי. זה היה קשה, הוא אמר. היה צריך לשחד את
הגמדים האחרים, שהמב הרוח של ה"ענקים" שלהם לא תאם לשלי...
ואז באביב פגשתי מישהו, ושמעון דאג לשמש מאירה. אבל אחרי החגים
הוא התעקש, ואמר שתמיד ירד גשם בסוכות, ובגללי לא ירד. ובכלל
החורף צריך להגיע - צריך למלא את הכינרת. אז הוא הוציא אותו
מחיי והביא עננה כבדה. אז התעצבנתי. אתם חייבים להודות שהוא
עבר כל גבול. אז נעלתי אותו בתיבה והשלכתי לים, ועכשיו אני
תקועה עם החורף. עם העננה