צלצול הטלפון חודר לי לחלום ומעיר אותי. אני מתרומם קצת על יד
אחת ומרים את השפופרת בשנייה. אני מצליח להגיד "הלו" ישנוני
בקושי רב, תוך שאני מנסה לחשוב מי יכול להתקשר אלי בשעה כזאת.
זאת אימא של ערן, אני מזהה את הקול שלה גם מתוך שינה. הפעם,
בניגוד גמור לאופייה, היא נשמעת לחוצה, אפילו היסטרית כשהיא
שואלת אם ערן אצלי. בלי לחשוב אני מפנה את ראשי לאחור ובודק אם
הוא בצד השני של המיטה שלי.
הוא לא.
כדי לא להבהיל אותה יותר מדי אני אומר לה שאני צריך לבדוק
ושמיד אחזור אליה. אני מנתק וקם במהירות מהמיטה. מהר מדי. יש
לי סחרחורת וקר לי. אני מחכה כמה שניות ואז מתחיל ללכת לכיוון
החלון כדי לסגור אותו, שם אני משתהה קצת, כי מראה הגלים
השחורים המתנפצים מתחת לחלון שלי מהפנט אותי כמו תמיד.
פתאום נשמע מכיוון המטבח רעש שמקפיץ אותי. אולי זה הוא, אני
חושב ומתחיל לסרוק את הדירה. היא לא כל כך גדולה ואני עובר די
מהר מחדר לחדר. אני קורא בשמו. אולי הוא בכל זאת כאן, אני חושב
לעצמי, תוך שאני מנסה להיזכר מה בדיוק עשיתי לפני שנרדמתי, ללא
הצלחה. אבל הדירה שלי שקטה וקרה וריקה.
שוב נשמע רעש במטבח. אני מדליק את האור וזוג עיניים צהובות
מבוהלות מביטות בי מהשיש. גורג'ס, החתול שלי, שבדרך כלל ישן 20
שעות ביממה, התעורר והחליט לחפש עכשיו אוכל תוך שהוא דורך על
ערמות הכלים המלוכלכים שלא הדחתי כבר שבוע, ומפיל חלק מהם
לכיור.
אני ניגש למרפסת ושומע בתוך השקט של הלילה החורפי רק את הגלים
המתנפצים על הצוק עליו ניצב הבניין שלי.
אני מנסה לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שדיברתי עם ערן, וממש לא
מצליח. הראש שלי כואב ואני מנחש שבטח שתיתי המון אתמול בלילה,
כי עולה בי בחילה. פתאום אני נזכר בדבורה, אימא של ערן, וניגש
לטלפון כדי להתקשר אליה. המספר שלה, שהיה המספר של ערן עד לפני
כמה ימים, המספר שהתקשרתי אליו בטח מיליון פעם במהלך חיי
הלא-כל-כך ארוכים, נמחק לי לגמרי מהזיכרון. אני זוכר שהוא
מתחיל ב- 68, אבל כל השאר נמחק. אני מקלל בקול רם ובא לי
להרביץ לעצמי שמרוב עצלנות לא עדכנתי את החיוג המהיר בטלפון
שלי.
אני שוב הולך לחדר שלי ואחרי 10 דקות שבהן אני מחפש ללא הצלחה
את ספר הטלפונים שלי, אני נזכר שיש כוכבית 42. דבורה עונה לי
וברגע שהיא שומעת אותי היא מתחילה, להפתעתי הרבה, לבכות. מעולם
לא שמעתי אותה בוכה והמבוכה גואה בי. אני אומר לה שאני מיד
מגיע, תוך שאני מנסה להרגיע אותה ולהתלבש בו-זמנית. מה שלא כל
כך מצליח לי.
כשאני יוצא מהמעלית לחנייה הקור שמגיע מכיוון הים מכה בי. אני
לא זוכר איפה חניתי ולוקח לי כמה דקות לאתר את המיני מיינור
שלי, שנמצאת מאחורי איזה ג'יפ מפלצתי בקצה מגרש החנייה. לוקח
לי 5 דקות להתניע אותה בחורף ועוד 5 דקות עוברות עד שאני מצליח
לתמרן אותה בעלייה המפותלת והתלולה של החנייה.
כשאני מגיע לצד השני של העיר אני מוצא את דבורה בחלוק צמר
כחול, שיערה הארוך אסוף בסיכות וסיגריה דולקת בידה. היא מחבקת
אותי ומתחילה לפסוע הלוך ושוב בדירה, רגליה מדשדשות בתוך נעלי
הבית של ערן, בתוכן הן נתונות. בעיניים דומעות היא מספרת לי
שדיברה עם ערן ביום רביעי בערב והם קבעו שיגיע לנתניה ביום
חמישי ויצאו יחד לארוחת ערב. ערן לא הגיע ולא התקשר. היא
התקשרה עשרות פעמים לדירה של חבר שלו, שם ישן בימים האחרונים,
והשאירה כמה הודעות על המשיבון והוא לא חזר אליה.
אני לא יודע מה להגיד, אובד עצות ונבוך אני עומד באמצע הסלון
שלה ושותק. היא נותנת לי מפתח שהיא מוציאה מהצרור שלה ואני
מבין שהיא רוצה שאסע לשם לבדוק מה קרה.
כשאני מגיע לדלת היא מסתכלת בי בעצב ואומרת לי להיזהר. הרגשה
מוזרה עולה בי. לא נוח לי להיות שם, לכן אני ממהר לצאת.
כשאני יוצא מנתניה ועולה על הכביש הראשי בוקר יום שישי מתחיל
לעלות, יורד גשם והמגבים שלי חורקים בקול מעצבן על השמשה. הדבר
היחיד שאני מצליח לחשוב עליו הוא האם המיני תצליח להגיע
לתל-אביב בלי להתפרק.
בהרצליה אני מתבדה, כי היא מתחילה להשמיע קולות מוזרים והמחוג
של המד-חום עומד גבוה באופן מסוכן. אני עוצר בתחנת דלק, מדומם
את המנוע וחושב מה לעשות. כמובן שאין לי שמץ של מושג
במכוניות.
למזלי, בתחנה השוממת בשעה זו יש מתדלק והוא ניגש אלי ושואל מה
הבעיה. אני אומר לו והוא מבקש שאפתח את מכסה המנוע. פתאום אני
קולט שאין לי מושג איך עושים את זה, כי ערן תמיד טיפל במיני.
המתדלק מסתכל עלי במבט שכולו אומר זלזול ותימהון ופותח את מכסה
המנוע בשנייה. אני מרגיש כמו מפגר והדחיפות שאני מרגיש לצאת
משם כבר הולכת וגוברת. הוא נובר בפנים כמה דקות ואחר כך אומר
שהכל בסדר עכשיו. אני מוציא שטר מקומט מהכיס של הג'ינס ונותן
לו. הוא מודה לי ונעלם.
חצי שעה אחר כך אני מגיע לחנייה של הבניין של קובי, חבר של
ערן. הרחוב עדיין ריק וקר בשעה מוקדמת זו של הבוקר. במעלית אני
חושב מה לעזאזל אני הולך להגיד לו. אימא שלך דאגה לך אז באתי
לקחת אותך נשמע לי די אידיוטי.
אני דופק בדלת. אין תשובה. הפעמון מקולקל, אז אני דופק שוב.
מהעבר השני אין שום רחש. אני מוציא את המפתח ופותח את הדלת.
הדירה חשוכה, התריסים מוגפים והאוויר בפנים מחניק. אני קורא
בשמו של ערן ולא מקבל מענה. אני פותח חלונות ופנימה נכנס משב
אויר קר שדוקר את פניי ואור חזק של בוקר שמסנוור אותי. עכשיו
אני רואה שהסלון הפוך, בדלי סיגריות עולים על גדותיהם במאפרות
ובקבוקי בירה וקולה ריקים וריקים-למחצה מפוזרים בכל מקום.
הטלוויזיה דולקת ומקרינה תמונות מאיזה ערוץ ספורט אירופאי ללא
קול.
אני מתחיל להתהלך בדירה ונכנס למטבח. הוא נראה כמו המטבח שלי -
מלוכלך והפוך. אני עובר בחדרים הריקים ותוהה איפה הוא לעזאזל,
כשאני מבחין בדלת של חדר האמבטיה פתוחה קצת. אני פותח אותה
וקופא במקום. מצאתי את ערן.
רגליו פשוטות קדימה על הרצפה, גופו שעון על הקיר, עיניו פקוחות
ובזרועו השמאלית תקוע מזרק. אני עומד שם כמה שניות ובוהה בו.
כשאני מצליח להבין מה אני רואה נגמר לי פתאום האוויר. אני
מרגיש כאילו מישהו מכווץ באגרוף את הלב שלי מבפנים והריאות שלי
עומדות להתפוצץ. אני יוצא מהאמבטיה לכיוון הסלון.
על השולחן הקטן בפינה עומד המשיבון. הנורה האדומה שלו מהבהבת
את המספר 18.