אני יושבת על כיסא חסר-משענת,
נועצת את עיניי בשלך
ושואלת לדעתך -
על שיטת האלימינציה
המועדפת עליך,
של הדברים ההכרחיים מחיי,
על הרמוניה חסרת מאמץ,
הנרדפת על ידי,
על עילפון-חושי האנוש,
על יכולת הישרדותי
מתחת למטריית החוסן
של דעת
לעת שיטפון רגשי,
על הרהורי, המרסקים אותי
לשברי שברים,
על חלומותיי המסוערים.

אני שואלת אותך על פשר,
על מטרה, על יעד
וכבר לא מצפה לתשובתך.