אולי את כבר מזמן היית צריכה ללכת,
אבל אני רואה עלייך, שהפה המלוכלך שלך
כבר מזמן היה מת לחרבן עלי איזה משפט.
-אני הולכת לעשות סיבוב.
אני חייבת לצאת מהמקום הזה לפני שאני אשתגע או משהו כזה.
את מדברת אל התיק שלך ומערבבת בתוכו ת'מפתחות,
כדי שתוכלי לעמוד עוד קצת מתחת למשקוף.
זאת מלכודת. אני קולט.
מתפלל שתספיקי לצאת
לפני שאני אקפוץ עלייך,כמו איזה סמרטוט,
אני אוהב אותך,יא-אללא.
תודה לאל לא עשיתי שום דבר בנתיים.
איזה מזל. אני מכיר אותך. ישר היית דופקת לי קוואזימודו
לגיבנת,
ואיך שזה היה קורה הייתי צועק עלייך משהו כמו-
תלכי להזדיין יא בת זונה,מי בכלל רוצה לדפוק אותך, מתומתמת.
-איך קראת לי?!
אני לא מאמינה שאתה מדבר אלי ככה
יא חתיכת חולרה,יא אדיוט, תעוף מכאן!
-זה הבית שלי! הייתי מחזיר לך והיית טורקת את הדלת והיה נופל
לך טיח על הראש.
ואז, היית מסתכלת עלי.
מורידה את התיק אבל לא את העיניים.
והייתי מתקרב אלייך, לאט. והיית מתקרבת חזרה.
והיינו מתחבקים, חיבוק כל-כך חזק, שהעיניים היו יוצאות לנו
מהחורים.
והיינו מזדיינים על השטיח.
את פותחת את הדלת עד הסוף, ועוצרת רגע.
מעיפה מבט אחרון עם הגב. ואני מאחוריו.
הוא יודע שאני עומד שם. הוא מחייך אלי.
-אתה מתכוון לחכות שם עוד הרבה זמן? את שואלת את המדרגות, והן
עונות לך כן.
את מורידה את הראש, והשערות נופלות לך מהכתפיים כמו אוזניים של
קוקר-ספנייל.
-את רוצה שאני אבוא איתך? אם את לא ממהרת, זאת אומרת. אני, לא
ממהר לשום מקום.
את מרימה את כנף שמאל.
אני נכנס לך מתחת לאוזניים.
שותה לך את העיניים.
מחבק לך את הראש.
-ידעתי שלא תלכי יא דפוקה. |